הפרק הזה נכתב באחד מבתי המלון הכי מפנקים בסובב אנפורנה (בוב מארלי, במוקטינאת -; נחזור אליו בהמשך), אחרי היום הכי מפרך שהיה לנו בטיול, ואולי בחיים. יום שהתחיל הארבע בבוקר בארוחה חפוזה ויציאה לדרך ברבע לחמש (בחושך, עם פנסים). בארבע שעות הראשונות טיפסנו 600 מטר בשיפועים בלתי אפשריים. בתשע בבוקר חצינו את טורונג-לה פס עם דמעות בעיניים. משם ירדנו 1700 מטרים בשיפועים לא פחות מטורפים. בחמש בערב התמקמנו בחדרים שלנו בבוב מארלי, הרוסים מעייפות אבל עם חיוך שלא יורידו לנו עם פטיש ואיזמל.....
אבל בואו נחזור לתחילת היום המופלא הזה. השינה ב- 4800 מטר זו לא חוויה נעימה. קשה לנשום, קשה לחשוב, כל הזמן רצים לשירותים, בחוץ כמובן, ובחוץ מינוס חמש מעלות. כל אחד ישן כמה שהצליח, וברבע לחמש השעון צילצל. אם לא היינו ארבעתנו באותו חדר לא בטוח שהיינו קמים. אבל קצת לחץ חברתי והמוצ'ילות מוכנות, וכך גם אנחנו (או ככה חשבנו). אחרי ארוחה שהורכבה מטוסטים עם גבינה (ותבשיל תפ"א נפאלי למיכל) אנחנו יוצאים לדרך. חושך מוחלט. אנחנו מתקדמים בשביל צר ותלול לאורם של שני פנסי ראש קטנים. מסביבנו עוד קבוצות מטפסות לאור פנסים, המראה סוראליסטי לחלוטין.
העליה מטורפת. מה חשבנו לעצמנו? אנחנו לא קצת זקנים בשביל זה? כנראה שלא, כי כשחולפים על פנינו ילדים (כולם ישראלים כמובן) ומקטרים לא פחות מאיתנו, אנחנו מבינים שזה לא קשה רק לנו, זה פשוט קשה!!!
ארבע שעות של טיפוס מיגע, עם הפסקת תה קצרה מידי בבית תה קטן אחרי שעה וחצי, המון עצירות והמון, המון התנשמויות (אנחנו בסביבות 5000 מטר אחרי הכל), הרהורי חרטה כל מאה מטר..... ואנחנו למעלה. אני לא יודע אם אוכל להעביר כאן את רמת ההתרגשות שאחזה אותי, אבל פשוט זלגו לי דמעות מהעיניים, ולא מהרוח הקרה. השילוב של עוצמת המקום, גדולת ההישג והשמחה העצומה פשוט הכריעו אותי. הנוף למעלה מהמם. גג העולם. מימין האקווה ומשמאל הטורונג-לה, שניהם מעל 6000 מטר. באמצע -; אנחנו. בגובה 5416 מטר.
כשהגענו לפיסגה פגשנו זוג ילדים ישראלים על סף פאניקה. הוא עם כאב ראש נורא (בטח מחלת גבהים, לא?), והיא חסרת אונים. אחרי הכל, אנחנו בגובה 5416 מטרים מעל הציוויליזציה. חילוץ מכאן זה סיפור מורכב. מסוקים לא יכולים לנחות בגובה הזה. דיאגנוזה זריזה מגלה שהבחור לא שתה מהבוקר, והוא פשוט מיובש. הם גם לא ממש מצויידים לקור הנורא ששורר כאן. מזל שיש מבוגר אחראי בסביבה. עידו מאכיל ומשקה את הבחור, מיכלי מרכיעה את הילדה, אנחנו אוספים פרטי לבוש חורף מיותרים (הבאנו המון), ושולחים אותם למטה במהירות. לפעמים טוב שיש זקנים בשטח. אנחנו בכלל גורפים המון מחמאות מהחבר'ה הצעירים. כולם ממש מעודדים אותנו ומגלים המון הערכה למאמץ שלנו. חלק אפילו ביקשו להצטלם איתנו בפס -; כבוד (לנו).
אחרי כוס תה חמה (במאתיים רופי!!!), המון תמונות של צוות הזקנים, תמונות עם קבוצות אחרות שהגיעו איתנו, תמונות עם דגל ישראל שמישהו שלף, והמון התרגשות, מתחילים לרדת. אם מישהו (אני למשל) חשב שהירידה תהיה יותר קלה, הוא טעה, ובגדול. לאורך פחות מעשרה ק"מ אנחנו יורדים 1700 מטר בגובה. השביל מתפתל כמו נחש, ואחרי כל סיבוב....... עוד סיבוב. בקיצור, ירידה פרועה שלא מביישת את העלייה. הנוף השתנה לחלוטין. אנחנו במדבר. הזקנים בינינו שזוכרים את נופי ההר הגבוה בסיני, יתקשו למצוא הבדלים. הרים קרחים ומחורצים, עם שלג על הפסגות. רק לאחר יותר מאלף מטר ירידה מתחילה קצת צמחיה. אחרי ארבע שעות מפרכות ומתישות (וזה אחרי 4 שעות הטיפוס) אנחנו מגיעים לקבוצת בתים שמתגלים כבתי תה קטנים.יש למקום שם, אבל אני לא זוכר אותו. מי יכול לזכור שמות אחרי 8 שעות של מאמץ שכזה.....
ארוחה קלה (שיבה לא מרשה לנו יותר ממרק ושתיה אחרי המאמץ שעברנו) ואנחנו שוב בדרך. הפעם למוקטינאת, העירה הקרובה. הפעם זה כבר קלי קלות. רק שעה וחצי, ורק 300 מטר ירידה. אנחנו חוצים גשר תלוי ורואים את העירה מרחוק. ניצלנו!!!!
מלון בוב מארלי במוקטינאת הוא באמת מקום אחר. חדרים קטנים אבל נקיים. מקלחות חמות!!! אם בחדר או אם משותפות והאוכל מעולה, לא רק בסטאנדרט של הימים האחרונים, אלא פשוט אוכל מצויין. אנחנו פוגשים כאן את כל מכרינו מהימים האחרונים -; אליעזר משפיים עם בנו דקל, אבישג ובן זוגה (המיובשים מהפסגה), קרן ויעקב שהרגישו לא טוב במאנאנג, אבל עשו זאת כמו גדולים. בכלל, נוצרה מעין קבוצה שנפגשת בכל ערב אחרי יום טפוס מיגע ואנחנו מרגישים סוג של קירבה שיכולה להיווצר רק במקומות כאלה. אה, כן, שכחתי את הבחור שחגג יומולדת על הפס -; יומולדת שמח!!! וסליחה ששכחתי איך קוראים לך..... חוסר חמצן, אתה בטח מבין. ול"קורא הנאמן" -; שווה ביקור. מגדלים כאן חיטה ושעורה, שיבולת שועל ו"באקוויט" (מה שזה לא יהיה), ויש המון, המון, המון מקום לשיפור.
זהו!!! עשינו זאת!!!! הזקנים עברו את הפס!!!!!
מועדים לשמחה (באמת!!!) מהזקנים באנפורנה.
סובב אנפורנה -; הזקנים חצו את טורונג-לה פס !!!
