קמתי בבוקר, בחדרי הקטן ב- Acorn Lodge ב- Ilfracombe, רעננה ומלאת כוח. סוף-סוף נראה שההתקררות מאחורי וגם הגב כמעט לא כואב. זו כנראה היתה החלטה מצוינת להסתפק ביום קצר אתמול וגם לישון במקום מוגן.
זה היום הרביעי שלי על השביל. הצצתי החוצה וגיליתי בוקר עמוס ערפל, אבל עד שיצאתי לדרך, אחרי ארוחת בוקר טובה, בערך ב- 9:20 – כבר התבהר במידה ניכרת ורק מעט ערפילים עדיין רבצו על הגבעות.
השביל מטפס כברת דרך קצרה ברחובות העיירה, לצד הים, עד שהוא עוזב סוף-סוף את Ilfracombe ומגיח אל הצוקים הפרחוניים, מלאי העשב שממערב. ההליכה היא כמעט כל הזמן קרוב מאוד לשפת המצוק ויש נופים נהדרים של ים.
לרגע נכנסתי שוב לקטע עמוס ערפל אבל מהר מאוד הלך והתבהר והתחמם. היום הפך בהמשך ליום שמש חמים וצלול וממש מושלם.
זה סופ”ש ארוך של חג (bank holiday) ובמזג אוויר שכזה אני פוגשת די הרבה אנשים על השביל – מקומיים שרצים או מטיילים עם הכלב, ותיירים אנגלים שבאו כמוני להנות מהנוף.
ב- 10:40 הגעתי ל – Lee Bay (כ- 3 מייל מ- Ilfracombe). מדובר במפרצון קטן, מסולע מאוד, מוקף צוקים וטובל בהמון ירוק. סביב המפרצון מפוזרים כמה בתים יפים, מטופחים שעשויים מאבן (יש מסעדה ומספר מקומות לינה, אני חושבת).
המקום משגע – מאוד-מאוד מוצא חן בעיני. אני מתיישבת למנוחה קצרה על ספסל שצופה לנוף – בקצה המרוחק של המפרץ הקטן, סתם כי לא בא לי לחלוף על פני נקודת החן הזו מהר כל כך.
-
הדרך ממשיכה בעלייה לאורך הכביש (קטע קצרצר) ביציאה מ- Lee Bay ואז עוברים שער ימינה והשביל חוזר ללפף את חופי הים והצוקים כשהוא עובר בשטח מרעה צבעוני ופתוח.
השביל ממשיך כך, כשהוא עולה ויורד לסרוגין במתינות ומתפתל – בהתאם לקו החוף ודי צמוד אליו. ההליכה בקטע הזה היא קלילה ומאוד מהנה.
ב- Bull Point יש מגדלור לבן, גדול ושיחים צהובים גדולים שמקשטים את השביל. יש תנועה עירה מאוד של מטילי יום סביב המגדלור כי יש כביש שמגיע לא רחוק מכאן.
אני שקועה כולי בהליכה בשביל הרגוע, עד לפנייה חדה שמאלה, מסביב לצוק, שם רצועת החוף החולית, הארוכה, של Woolacombe, עם שורת הבתים שתוחמים את החוף, לאורך הכביש – מופיע ממול.
אני לא חושבת שיש משהו שיכול היה להכין אותי להמולה העליזה ששולטת בעיירה – ובעיקר בחוף שלה – בשבת שמשית וחמימה של סופ”ש ארוך. Woolacombe היא חגיגה צבעונית ושמחה של ים וחופש – England style!
זה החוף החולי הראשון בו נתקלתי במסע. לפחות החוף החולי המשמעותי הראשון. עד כה פגשתי בעיקר חופים סלעיים ואם היו רצועות חוליות הן היו בד”כ קטנטנות או לא נגישות או מרוחקות מהשביל וממקום ישוב או כולם ביחד. המראה כאן הוא שונה לחלוטין.
אני אמנם חיה בעיר חוף (תל אביב) אבל כאן, בדרום-מערב אנגליה, זה די שונה. אפילו שונה מאוד.
קודם כל: המים לא מספיק חמים, וגם בחוץ הטמפרטורות דומות יותר לנובמבר בתל אביב מאשר לשיא הקיץ. לא הרבה יותר מ- 20 מעלות בשמש. כך שיש המוני אנשים על החוף – שהוא ממש רחב עכשיו תודות לשפל – אבל ממש מעט אנשים במים (בעיקר גולשים עם גלשנים וחליפות שחייה). חלק ניכר מהאנשים על החוף מסתובבים לבושים לגמרי ורק ממש מעטים עם בגדי ים.
שנית, יש לבריטים נטייה “לסמן” את ה”טריטוריה” שהם “כובשים” לעצמם על החוף ע”י הקמת אוהל קטן או גדר תוחמת או שניהם. בתוך ה”מתחם” שבנו לעצמם האנגלים הנופשים מצויידים היטב. חוץ מאוהלים יש ציידניות ותיקים, משטחי ישיבה ומשחקי חוף ויתר ציוד.
בצד המרוחק מהמים, בקצה הגבעות המוריקות שמגיעות עד החוף, עומדת שורה של בקתות-חוף מעץ צבוע בשלל צבעים עליזים – מראה שמוכר לי מסרטים אנגליים (כן, זה קיים גם במציאות!).
ויש גם קבוצה של מתקנים מתנפחים ועוד מתקני שעשועים ניידים לילדים, פה ושם בהיקף של החוף, קרוב למגרש החנייה.
הכל מתערבב לבלגן מסודר למדי ויוצר צבעוניות עליזה עד מאוד.
אני מרגישה מאוד לא שייכת בתוך סצנת החוף אליה נקלעתי בלי שום הכנה – עם התרמיל הגדול ומקלות ההליכה והמכנס הארוך ונעלי הטרקים הגבוהות…
למרות שפגשתי יחסית הרבה הולכים על השביל מהבוקר (כולם מטיילי יום) – השינוי היה כל כך מהיר וחד, בין השלווה הכמעט מוחלטת של השביל לבין הבלאגן של העיירה – הופתעתי!
-
השעה היא בסביבות 13:30, ואני נכנסת למסעדה גדולה, אחת מיני רבות, על הכביש הראשי, ממול לחוף. שייכת או לא שייכת, כמעט 12 ק”מ ומעל ל- 3 שעות כבר מאחורי – הגיע הזמן להפסקת הצהרים שלי.
המקום מלא במשפחות של נופשים עליזים, אני ההייקרית היחידה כאן ואפילו “מרוויחה” כמה מבטים.
אני נחושה לא לתת להמולה שמסביב להוציא אותי מהשלווה שלי. אני מתיישבת בשולחן צדדי ומזמינה כריך ואחרי זמן לא רב נרגעת ואפילו חולצת נעליים – אחרי הכל, זו מסעדת חוף!
-
אחרי מנוחה ארוכה, יצאתי שוב לדרך, צועדת לאורך רצועת החוף הארוכה מאוד של Woolacombe. השביל מתרחק פה מהמים, מוביל מעל לחוף, לעיתים על כביש או דרך עפר, לעיתים בחלק הגבוה של הדיונות (אפשר ללכת על החוף עצמו, כשאין גאות. לי זה הרגיש עמוס מידי...).
כמו שקורה לי לעיתים קרובות, בחלק השני של היום ההתקדמות שלי היא איטית יותר. הנוף בקטע שאחרי העיירה גם פחות מלהיב לטעמי בהשוואה לבוקר הנפלא שהיה לי.
סוף-סוף אני מגיעה לחלק המרוחק של המפרץ. השביל פונה שם ימינה לכיוון Whiting Hole ו- Baggy Point – בקצה של לשון יבשה קטנה, מוגבהת, שמפרידה בין מהפרץ של Woolacombe לבין זה של Croyde. ההליכה כאן היא בתוך שדות מרעה מוריקים – הנוף נפלא והשלווה שוב שולטת.
ה- SWCP עוקף את הכפר Croyde דרך רצועת החוף. אני נפרדת ממנו בשלב מסוים ופונה אל תוך הכפר.
Croyde הוא כפר חקלאי חמוד להפליא עם בתים לבנים יפים ורחובות מטופחים. יש בו את כל השרותים שתייר צריך – חנויות ומסעדות, פאבים ובתי קפה. לא הרבה – זה רק כפר, אבל יש. בגלל החופש הוא עמוס בתיירים אנגליים עכשיו אבל עדיין יש בו משהו חמוד ורגוע, בוודאי בהשוואה ל- Woolacombe, אולי בגלל שהבתים עצמם מרוחקים מהחוף שהוא כנראה הומה אדם. אני בטוחה שסתם כך ביום חול Croyde הוא כפר שקט ומקסים ממש.
יש כאן כמה וכמה אתרי קמפינג, חלקם ממש על החוף – אחרים בתוך הכפר החקלאי. אבל כמובן שמלא מאוד היום – בגלל החג – משפחות עם אוהלי ענק. אני מוצאת לעצמי חלקה פנויה בחצר של בית חווה ממש במרכז הכפר. בעלי החווה מאפשרים להקים אוהלים בחצר הלא גדולה שמאחורי הבית הלבן-לבן שלהם. יש שרותים ומקלחת ושביל אחד שמשני צדדיו דשא שם יש מקום (לא רב) לאוהלים.
המקום כבר כמעט מלא כשאני מגיעה. כולם כמובן נכנסים עם הרכב שלהם בשביל אל תוך החצר ומקימים את האוהל ממש לצד הרכב שחונה על הדשא לצד השביל. כולם – חוץ ממני כמובן. אני מקימה את האוהל הקטן שלי במקום הכמעט יחיד שנשאר פנוי – במורד הדשא, קרוב לכניסה. הדשא משופע למדי ולמרות שבחרתי חלקה שנראתה לי די שטוחה… בתוך האוהל אני מחליקה על הריצפה. נראה לי שיהיה לי אתגר נוסף הלילה – כאילו שאני זקוקה לעוד אתגר...
סיכום היום:
נק' התחלה: Ilfracombe.
נק' סיום: Croyde (כ- 1 ק”מ מהשביל).
מרחק משוער: כ- 23 ק”מ.
לינה: Camping in a small farm in the center of Croyde.
highlight יומי: Lee Bay.
סיכום מסלול: שליו ויפיפה בין Ilfracombe ל – Woolacombe. מעניין, צבעוני, הומה ב- Woolacombe. פחות מלהיב לאורך המפרץ של וולקומב. שוב שליו ויפה עד קרויד. לא קשה.
--
