למה לכתוב על מסע לפני שהתחיל? מהי חווית השיתוף ואיך אפשר להיערך לימים קשים ותקלות בטיול?
טוב, אני לוקח פה סיכון קטן. סיכונים זה חלק מהעניין במסעות לא? אני מתחיל לכתוב על מסע שעוד לא החל. מסע קרוב ליוון, מסע קצר בזמן. יש קשר בין קרוב וקצר לעומק ומשמעות? שאלה.
אני רגיל לקחת סיכונים. אני מנהל קרן גידור שמשקיעה בוול סטריט. במשך תשע עשרה שנים פרסמתי תחזיות שווקים ומניות (מראש ולא בדיעבד) מעל דפי ואתר גלובס וזו התמחותי (ניתוח טכני). לא תמיד הן עבדו אבל תשע עשרה שנים של עשיה ועוד שנים ארוכות של התמודדות עם השווקים הפיננסיים ממחישים שהתחזיות הן רק חלק מהתמונה. הן מאפשרות לשרטט מפה, לבחור דרך ולבדוק בהמשך מה קורה שם. צריך לערוך תוכניות (למשל לאן אתם טסים), צריך לחשוב על דרך (יש מלא איים ביוון, איך נדע לאן להפליג) וצריך להיות עם תודעה קשובה למה שקורה, להיות נוכח בחוויה ופתוח לאפשרויות ושינויים כמו גם להפתעות, תקלות וסכנות. לאפשר ולשחרר, כפי שאומר לנו לאו צ'ה בטאו טה צ'ינג.
בגיל עשרים ושתיים, עליתי מעבורת מנמל חיפה והפלגתי לפיראוס. לא זוכר את גורמי המשיכה והבחירה ביעד הזה להתחלת הטיול אבל זוכר את התחושה של אורות נמל חיפה המתרחקים בחשכת הלילה, את ריח המים מעורבל בריח עשן המעבורת, את השקט שעטף אותי אל תוך שנת הלילה באולם הנוסעים הרחב ואת ההגעה, שלושה ימים אחרי, לנמל פיראוס וההבטחות שהיא טמנה בחובה. אין ספק שהחוויה הפותחת הזו נצרבה בתודעה שלי. אני לא יודע עוד כמה אנשים אוהבים להיות בפיראוס כמוני. השילוב של נמל מעבורות וספינות שוקק, הבלגן והצבעוניות של העסקים מסביב, הפשטות של הפלגה במעבורת, על ספסל באוויר הצח או באולם נוסעים שוקק או נטוש והתחושה שאתה אף אחד ויכול להיות כל אחד מספיקים לי. אני אוהב מקומות אותנטיים בהם אני פוגש אנשים כמו שהם, אוכל בפשטות, לן בפשטות ויש בו אוניות שמפליגות ביום ובלילה אל מקומות שבאמצע הים. לא ביקרתי בפיראוס כבר כמה שנים ואמרו לי שהנמל עבר לבעלות סינית. הנה מקור לסקרנות וגילוי מחדש. יכול להיות שילוב מעניין. אחד פלוס אחד.
מאז הייתי ביוון כחמש עשרה פעם פלוס מינוס, עם המשפחה הגדלה. דרום יוון, צפון יוון וכמה איים. האיכות של החוויה הראשונה התרחבה ויותר מקומות, חוויות, טובות ופחות טובות, ותחושות חקוקים בזיכרוני. מסע ליוון עבורי הוא מסע אל מקום שבו אני ומה שקורה הם אחד. יש עוד מקומות כאלו בעולם שהייתי בהם. ניו יורק, מדבריות ארה"ב, קיוטו. ובטח יש מקומות כאלו שלא הייתי בהם: הודו, טיבט ומניח שגם מקומות באפריקה. יש משהו במסעות למקומות מוכרים ויש משהו במסעות למקומות חדשים. לשניהם צריך להיערך. המוכר מאפשר יותר מקום לעצמך. אתה יודע איך להתנהל, אתה מתחבר למראות ולריחות ואתה לא רודף אטרקציות חדשות. החדש מעורר בך סקרנות, פליאה ומרחיב את גבולות תפיסת המציאות שלך. החדש נותן לך חוויות חדשות, אתגרים ומאפשר לך דיאלוג עם המוכר.
למה יש סיכון בלדבר על מסע לפני שהתחיל? כי זה מעורר ציפייה. ממני כלפי עצמי וממי שקורא כלפי. בבחינת: "טוב הוא כבר כתב והקדשתי לו זמן אז כדאי שזה יהיה שווה בהמשך".
זה לא חייב להיות סיכון אם נוריד ציפיות ואגו מהמשוואה. נשאיר רק את חווית השיתוף שמחיבת את המשתף להיות ברור יותר עם עצמו ועם מה שיש לו להגיד ואת השותפים למסע לקבל דברים כמו שהם, בלי תיוגים. לראות מה אנחנו לוקחים זה מעולמו של זה. למשל, בטח חלקכם חשבו: פיראוס? מה יש לאהוב בפיראוס? זה בגלל שבתודעתם מוטבעת חוויה או פרשנות לחוויה שנוצרה אי פעם בעבר והיא עכשיו חוויה מגבילה. הרי פיראוס אינה מהנה או לא מהנה לכשעצמה. עובדה שיש מי שנהנים ממנה ויש מי שסובלים בה. ההתחברות לחוויה של האחר יכולה להראות לנו דרך להנות מדברים שלא נהננו מהם עד כה ועל ידי כך להוסיף משהו לעומק והחוויה ואושרנו.
הסיכון הוא לא סיכון אם לא רואים בדברים שהשתבשו משהו אישי או משהו שלא צריך לחשוף. נניח שתכננתם לבקר באקרופוליס וכתבתם כמה חשוב ומהנה זה אמור להיות עבורכם. ממש הקדשתם לזה פוסט יפה, אינטימי ומרגש. ואז, הגעתם לאקרופוליס, אחרי שהזמנתם מלון יוקרתי למרגלותיו ותכננתם לבלות חצי יום במתחם ואופס, סגור לרגל שיפוצים ולא יפתח בכל מהלך שהותכם ביוון. הבאסה מקבלת ממדים של פאדיחה... יצרנו ציפייה גדולה לעצמנו ולקוראינו ועכשיו יצאנו "לוזרים". כאן מגיע החלק השווה אם כי הלא פשוט של כל מסע. זה השלב שצריך להבין שיש הבדל בין הכנה לציפייה. ציפייה היא מיותרת. היא מעמיסה על חוויה עתידית תבניות מהעבר. הכנה היא הכרחית משום שללא הכנה לא נגיע לשום מקום. אבל ההכנה לא צריכה להשתקלל במבחן החוויה. היא צריכה להישכח.
תחושת שחרור אישי גדולה תחושו אם תגיעו לאקרופוליס, תגלו שהאתר סגור ותגידו לעצמכם: "אז מה, הזדמנות לחזור פעם אחרת, התפנה לנו חצי יום להפתעות" ותשוטטו ללא תכנון או תבחרו יעד אקראי באתונה שבא לכם ללכת אליו בספונטאניות. סביר להניח שזה יהיה היום המהנה ביותר של הטיול. יום שאין לגביו ציפיות ושהוא פתוח למה שאנחנו חשים באותו יום ולמה שקורה בסביבה.
לכן שווה לקחת את הסיכון ולחשוב על/לכתוב את הדברים מראש. בשביל שביום שקוראת תקלה, יצלצל לנו בתודעה הפעמון הזה שאומר: "אז מה, הזדמנות.... ." ולכן חשוב לשתף. בשביל שנעזור אחד לשני כשהדרך יפה וכשהדרך משתבשת. ואז המסע הפנימי תמיד יימשך, בכל תנאי מזג אוויר.
אז כתבו מסעותיכם לדעת וניפגש כשניפגש.
