סוף סוף! סוף סוף הסגר השני נגמר, יום שבת הגיע ואנחנו מחליטים לנצל את מזג האוויר הסתווי ואת העובדה שאפשר בכלל להוציא את האף החוצה כדי לצאת לטייל.
עברו קצת יותר משלושה חודשים מאז הטיול האחרון שלנו. אני מודה שלא טיילנו בעיקר בגלל חום הקיץ וגם כשזה נגמר – הגיע הסגר שנעל אותנו בבית.
הפעם לא ישבתי על תכנון ארוך ומפורט ונתתי לבן זוגי להוביל אותנו לאחד המקומות הקסומים שהיינו בהם, אבל לא אקדים את המאוחר....
לטיול יצאנו כהרגלינו בשעת בוקר יחסית מאוחרת. הפעם הבת הגדולה שלי שהתחילה י"א השנה - לא הצטרפה. בגלל מבחנים, לחץ ובעיקר בגלל היכולת המופלאה שלה לחרוש ללא הכרה (הלוואי והיו לי חצי מהיכולות שלה כשהייתי בגילה).
את ארוחת הבוקר אכלנו בבית. הצטיידנו בבגדי ים, מגבות, בגדי החלפה ונשנושים ויצאנו לדרך. את רמת ההתרגשות אפשר להשוות רק עם כלבלב שמוציאים אותו לטיול אחרי שהיה סגור יום שלם בבית (רק בלי להשתין בכל פינה ולרחרח ישבנים).
את הנסיעה לשם עשינו דרך הבקעה. יש משהו מרהיב וקצת מדכא לטעמי באותה ריקנות צהבהבה ויבשושית. כל נים אצלי בגוף כבר מתחנן לראות ירוק ולהריח את ריח האדמה הלחה (לפחות את ריח הגשם זכיתי להסניף בהמשך השבוע). עם זאת, הנופים הצחיחים האלה בכל זאת לא השאירו אותי אדישה. אם להודות באמת, אז כרגע כל מה שעובר את גבול שמונת הקירות של הבית והעבודה נחשב מבחינתי למציאה היסטרית.
בדרך עצרנו בתצפית שפרסה בפנינו נוף נהדר של בקעת הירדן ולא מעט זבל שזבל אנושי זרק שם. התצפית נמצאת על כביש 508 שנקרא גם דרך אלון. למען האמת לא הצלחתי למצוא אותה ב google maps, אבל אי אפשר לפספס אותה אם נוסעים על הכביש מדרום לצפון. אחד מסימני ההיכר של התצפית הוא עץ גולני שנטוע שם.
התעלמנו מהזבל, התפעלנו מהנוף והמשכנו בדרכינו. גבעות בצבע חמר ליוו אותנו לכל אורך הדרך. כולן מתפתלות אחת בתוך השנייה ויוצרות צורות שונות ומשונות.
אין ספק שהנוף בבקעה הרבה יותר מרנין בתקופת החורף והאביב, אבל גם עכשיו יש בהחלט ממה להתפעל. השוס העיקרי שראינו בדרך היו להקות על גבי להקות של ציפורים. אני לא מומחית גדולה לצפרות, אבל ממה שכן זיהיתי - היה מדובר בציפורי טרף גדולות שחגו בשמיים או בציפורים נודדות כגון עגורים שגרמו לנו להתרגש כמו ילדים.
בכללי, זאת עונת הנדידה וראינו לכל אורך הטיול לא מעט ציפורים מסקרנות. אני בטוחה שזה הזמן המושלם לבקר בעמק החולה או במצפורים למיניהם.
הדרך ארכה כשעה וחצי עד שהגענו ל:
נחל הקיבוצים
מאחר והפעם לא אני זאת שתכננתי את הטיול וגם לא נהגתי, אלא התענגתי על הנוף מהחלון – את ההסבר איך הגענו לשם – אני מצרפת לפי המילים של בן זוגי. מקווה שתבינו את זה יותר טוב ממני:
מאחורי קיבוץ ניר דוד נוסעים לכיוון מזרח. בצומת הראשונה פונים ימינה ומיד שוב ימינה.
החנינו את הרכב ומיד ירדנו אל:
בריכת הקיבוצים.
זוהי בריכה גדולה שהמים בה מגיעים עד למותן של בן אדם מבוגר. זוהי גם הנקודה ההומה ביותר בנחל. עשרות שולחנות פיקניק, מחצלות ומנגלים היו פזורים לאורך הגדה בתוספת חביבה (או פחות) של מוזיקה בפול ווליום שבקעה מכל פינה. אנחנו קצת פחות התחברנו לסגנון המוסיקלי של הנופשים שם ואפילו פחות מזה לריחות המנגלים (בכל זאת כולנו – חוץ מהבן זוג - טבעונים). השארנו את התיק ליד אחת המשפחות במקום ואז גילינו שהבת האמצעית שלי החליטה לסרב בתוקף להיכנס למים. שום תחנונים ואיומים לא עזרו ולכן נאלצנו למסור גם אותה לאימוץ זמני לאותה משפחה נחמדה. מאחר והיכולות הוורבליות שלה (גיל ההתבגרות וזה) מסתכמות ב "מממ"... והטלפון הנייד נראה כאילו רותך לה ליד – אני בטוחה שהם לא הרגישו בה או בשלב מסוים בכלל זכרו שהיא שם.
אני, בן זוגי והבן הקטן (בן ה 11) נכנסנו לתוך מים שלמרבה ההפתעה התגלו כהרבה יותר נעימים ממה שחששתי. בכל זאת מזג האוויר כבר התחיל להתקרר, השמיים היו מעוננים לגמרי והתאריך שעל לוח השנה דהר במלוא המהירות לכיוון שלהי הסתיו.
על הבריכה הגדולה והעמוסה ויתרנו ומיד חתרנו לכיוון צינור בטון רחב שדרכו זורמים מי הנחל בעוצמה. הצינור מהווה בעצם סוג של מגלשה כיפית. אמנם היה קצת תור, אבל לא חיכינו יותר משתי דקות וכבר נפלטנו מהצד השני בחיוך מאוזן לאוזן.
עשינו את המגלשה עוד פעמיים נוספות ואז התחלנו ללכת/לשחות בתוך המים לכיוון הנגדי מהבריכה.
ככל שהעמקנו פנימה, ככה השתנה הנוף והתמעטו האנשים. הנחל כולו מוקף בצמחייה עבותה וקני סוף תמירים שביום קייצי חם יכולים גם לספק קצת צל מבורך (תלוי כמובן בזווית השמש).
המים נראו יחסית נקיים (יחסית לארץ, כן?). עומק המים השתנה מגובה הישבן ועד לגובה "צריכה עוד רגע שנורקל בשביל לנשום". רק לשם ההשוואה – אני 1.67. הבן שלי נאלץ לצלוח את החלקים העמוקים בשחייה או ברביצה מחויכת על הגב שלי או של בן זוגי. שימו לב שאם אתם מגיעים עם ילדים קטנים או אם אתם פחות גבוהים ממני – מומלץ להצטייד במצופים או באיזו סירת גומי – מה שעשו לא מעט מטיילים מנוסים יותר מאתנו.
אגב, כבר שם כולנו החלטנו פה אחד שחייבים לחזור למקום המדהים הזה שוב ולהצטייד מראש באיזה אבוב או מזרן ים.
לא אחת חלפו דקות ארוכות שהיינו בהן ממש לבד. רק אנחנו, הטבע ושירת הציפורים סביב. לרגע לא הפסקנו להתפעל מהמקום. אין ספק שזה היווה פיצוי הולם על התקופה הארוכה שבה היינו סגורים בבית.
בשלב מסוים הגענו לצינור בטון נוסף שגם בו ניתן להתגלש, אבל הזרימה שם איטית ולכן הוא היה אולי מהנה, אבל פחות מהראשון. המשכנו להתקדם עד לסוף הנחל ואז חזרנו את כל הדרך חזרה עד לבריכה הגדולה. סך הכל הבילוי המיימי הזה ארך משהו כמו שעתיים מדהימות.
אה, ועוד משהו, אם אתם מגיעים ביום שלא כזה עמוס – תעמדו איזה דקה במקום בלי לזוז ומיד תרגישו איך דגיגונים קטנים וחמודים באים לעשות לכם פדיקור. אם לא התנסיתם בזה אף פעם, אז אין מה לחשוש – זה קצת מדגדג, אבל הרגליים שלכם יישארו בשלמותן – מקסימום עם קצת פחות עור מת בכפות הרגליים.
את הבת שלי מצאנו בדיוק באותה התנוחה שבה השארנו אותה – כלומר תקועה עם האף בתוך הנייד.
משם, בן זוגי לקח אותנו בנסיעה קצרה ל:
גן לאומי כוכב הירדן
(את זה ה waze בטוח מכיר)
זהו אתר של רשות הטבע והגנים והכניסה אליו בתשלום. מסיבה כלשהי השער היה פתוח ולמרות שחיפשנו את השומר – לא מצאנו אף אחד כדי לשלם לו ולכן פשוט נכנסנו.
האטרקציה העיקרית של המקום היא המבצר העתיק שיושב על ראש הר ומשקיף על הנוף המרהיב של עמק הירדן.
תחילה עשינו סיבוב בגן הפסלים של הפסל תומרקין. אני מודה שאומנות מודרנית פחות מדברת אלי, אבל היה בכל זאת מעניין לנחש למה התכוון המשורר או במקרה הזה הפסל בכל אחת מיצירות האומנות שפזורות שם.
משם הלכנו לחקור את המבצר שהיה אחד השמורים שראיתי בארץ. שערים מרשימים שנותרו כמעט בשלמותם מלפני מאות שנים, חדרים, מסדרונות, חרכי ירי ועוד...
כל זה מוקף בנוף יפיפה שנשקף מכל פינה.
במקום הסתובבו עוד שתי משפחות חוץ מאתנו, כך שקיבלנו את האתר ההיסטורי והמרשים הזה כמעט לעצמינו. בילינו שם כשעה וחצי ונהנינו מכל רגע.
השעה התקרבה לשעת שקיעה (מהחסרונות של שעון חורף) ולכן יצאנו כבר לדרך הארוכה חזרה הביתה - הפעם לא דרך הבקעה. כצפוי זמן ההגעה ב waze התארך והתארך ולקח לנו כמעט שעתיים להגיע עד להוד השרון כדי לאסוף משם את מגש הסושי שהזמנו עוד מהדרך. אבל לפחות זכינו לקבל את שעת בין הערביים בשקיעה מושלמת.
על המגש חגגנו כבר בבית, אחרי שהגענו מורעבים, אבל בעיקר מרוצים ומלאי מרץ ותקווה להמשיך לטייל.
אז מה היה לנו בטיול הזה?
בריכת שחייה טבעית, נחל, מגלשות מים, פדיקור לרגליים, מבצר עתיק ונופים מעלפים. והכל חינם לגמרי. תכלס, מי צריך יותר מזה?
מקווה שעזרתי בעוד רעיון לטיול משפחתי קסום :)
תודה שקראתם ונתראה בטיול הבא (מחזיקה אצבעות שהסגר השלישי שמדברים עליו לא יתממש בקרוב).
