לפני היציאה מ la fouly אני עוצר בסופרמרקט המקומי להצטיידות. אני פוגש שם את ארבעת האמריקאים ידידי משכבר הימים (לורי וג'י, פיטר וג'ודי) ובאופן טבעי אנחנו מתחילים ללכת יחד.
מכיוון שהיום לא צפוי להיות ארוך אנחנו הולכים לנו בנחת. תחילה חוצים את הנחל ואז בתוך יער יפה, לאורך הנהר שזורם לאורכו של val ferret השוויצרי. ההליכה מאוד נעימה, השבילים נוחים בהרבה מהסטנדרט המקובל פה והנוף מהמם.
לאחר כשעתיים אנחנו נכנסים ל praz de fort, עיירה קטנה ומאוד יפה. העיירה הזו ממש מקסימה אותי, תערובת של בתים חדשים וישנים ואסמי עץ ענקיים. הכל מאוד מטופח ויפה. אני מחליט שאני רוצה להשאר כאן עוד, אז אני נפרד מחברי ומשוטט לי בעיירה. קצת מצלם, קצת יושב ליד השוקת הפרחונית ובייחוד סופג הרבה שלווה.
ממשיך ללכת ומגלה שבהמשך הדרך יש לעיירה עוד חלק, לא פחות יפה. גינות מטופחות, ספסלי ישיבה, רחובות צרים ופרות שמנמנות. ממש גן עדו שוויצרי. עוד כמה תמונות ואני יוצא מהעיירה סופית.
מרחק הליכה קצר משם, ב issert , אני חוצה את הנהר ועוצר לקפה ברחוב הראשי (והיחיד) של הכפר. יושב במרפסת ולוגם קפה תוך התבוננות בתנועה הדלילה ובהרים מכל עבר. זה הקפה הראשון שלי בשוויץ (בהחלט סביר).
מכאן הדרך מתחילה לטפס על הגדה השמאלית של העמק, שוב בתוך יער. בערך באמצע העלייה ממוקם לו שולחן קק"ל כזה ועליו ארבעת האמריקאים אוכלים צהריים. אני מצטרף. יש לנו מצרכים טריים מ la fouly ואנחנו מתקינים ארוחה ממש משובחת.
השביל ממשיך לעלות ביער עד שיא הגובה (סה"כ עלייה של כ 400 מטר), חוצה את הרכס ומתחיל לרדת לכיוון champex. הסימון כאן לא כל כך ברור (בכלל השוויצרים לא מצטיינים בסימון השביל) ואנחנו כמעט מתבלבלים ויורדים חזרה לעמק val ferret.
אנחנו מגיעים ל champex, עיירה מנומנמת משהו, הרבה בתי מלון ומעט מאוד אנשים. משם עלייה קצרה ואנחנו ליד האגם. האגם שקט ומזמין מאוד על רקע ההרים מסביב. השעה בסך הכל שתיים בצהריים. הולכים לאורך האגם ואני מחליט להשאר כאן קצת. באחת מפינות החמד לאורך האגם אני רואה את אנדי ודויד הבריטים וחובר אליהם.
מצטרפת אלינו גם אנה, גרמנייה שבורת לב שמטיילת לבד ומאוחר יותר מצטרפת גם צ'אן הבריטית – סינית. בסופו של דבר אנחנו מבלים את כל אחר הצהריים באגם. אנחנו אפילו מתרחצים (לי זה מאוד קר, השאר מסתדרים עם הקור טוב ממני) ומדברים המון. דויד ואנדי הם בעסקי הקריקט. אני, שלא מבין כלום בקריקט, מלבד הזכרון של ילדים הודים שמשחקים ברחובות מאובקים, מקבל הסבר על המשחק (שיכול להמשך גם חמישה ימים) ונדהם לגלות שקריקט הוא הספורט השני בפופולריות בבריטניה וראשון בהודו, פקיסטן, אוסטרליה ועוד (בקיצור – בחצי עולם). באחת הפעמים שאנדי נכנס לאגם לוחש לי דויד שאנדי (שבמקור גר בזימבבואה) הוא שחקן עבר מפורסם, אני נוצר פיסת מידע זו בליבי.
לקראת ערב אני אורז חפצי וממשיך לדרכי. יש לי עוד כחצי שעה הליכה עד champex d'en haut שם אני שוהה ב gite bon abri. אני לא מאוד מתלהב מהמקום, הסידור שבו התרמילים נמצאים בקומת הקרקע והחדרים בקומה שלישית לא נוח וחדרי ה dorm מאוד צפופים. לזכותם יאמר שהגינה מקסימה והצוות נחמד.
בארוחת הערב אני מושב ליד זוג בריטים וצמד אחים אוסטרלים. השיחה נסבה איכשהוא על קריקט. לי אין מה לתרום לשיחה מלבד העובדה שאני מכיר מישהו "שאולי הוא מפורסם ושמו אנדי". את השקט מסביב לשולחן אפשר לחתוך בסכין. ארבע זוגות עיניים ננעצות בי ואז כולם מתחילים לדבר בבת אחת - "אתה בטוח?" "מזימבבואה?" " כאן באגם?" "היום?". מסתבר שהבחור הוא המייקל ג'ורדן של הקריקט. עכשיו תתארו לכם שמישהו מספר לכם באגביות שהוא בילה את אחר הצהריים עם מייקל ג'ורדן בשחייה באגם שחלפתם לידו לפני שעה.
אני מציין לעצמי שהיום הזה הוא בהחלט אחד הימים היפים בטרק. הנטייה של חלק מהאנשים לדלג עליו לא נכונה. הוא אולי לא היום הכי "קרבי", אבל הוא בהחלט אחד הטובים.
