קח תרמיל, קח מקל, קח רופי וסע לאנאפורנה!

סעו לשם. פשוט סעו לשם. שלושה שבועות פס מהעבודה, אחרי צבא, לפני צבא, במהלך טיול ארוך, כירח דבש רומנטי לאחר נישואין או כטיול לנפש אחרי גירושין. סטודנטים וגמלאים, נכים וטריאתלוניסטים ,שמנים ודקיקים. ביחידים, בזוגות, בשלישיות, עם הורים, עם ילדים, עם או בלי בת זוג, עם כלב, עם חתול, עם נעליים, סנדלים וגם יחפים. כתרפיה לנפש, כאתגר לגוף, בעשרה ימים, בשבועיים, שלושה או חודש.רק סעו. אנאפורנה.

לפעמים כאשר אומרים שדבר מסוים הוא הכי מדהים שיש, בין אם זו פינת חמד באיזה חור בדרום אמריקה שזכתה להיות אחד מבין שבעת פלאי תבל ובין אם זו דוגמנית שהייתה מיס עולם, הוא עלול לאכזב במציאות. בדרך כלל את פינת החמד נמצא מוצפת בתיירים ובתורים אינסופיים ובעצם יסתבר שהיא לא כזו חמודה, ואילו מיס עולם, אם נתפוס אותה ללא מייק-אפ בקושי ניתן לה מיס קריית-אתא.

אנאפורנה הוא לא כזה. נכון, פוקדים אותו מדי עונה אלפי תיירים מכל פינה בגלובוס אך עדיין הוא מצליח להעניק לכל אחד ואחד את מלוא תשומת הלב לה הוא זקוק, ובדיוק מהסיבה הזו הוא עונה להגדרה שנתנו לו- הטרק היפה בעולם. אני, כמו רבים וטובים לפניי, זכיתי להיות שם, לחוות את זה. קבלו את התנצלותי על הדרמטיות המופרזת אבל התשובה היא כן, זה עד כדי כך.

ב-16 ימים שהקפתי את האנאפורנה הרגשתי את כל התחושות שבן אדם ממוצע יכול להרגיש, כאשר מעל כולן מרחפת תחושה תמידית של אושר, שחרור, אם תרצו- שלווה. זה היה רוגע כאשר ישבתי והתבוננתי בשדות האורז הירוקים נעים עם משב הרוח, וזה היה סבל כאשר העלייה האינטנסיבית לאגם טיליצ'ו שנמצא בגובה 5000 מטר סירבה להיגמר והחמצן בגוף סרב להישאר. המעבר החד בין תחושת הסבל שבעלייה לתחושת העונג שעוטפת אותך כשאתה מגיע, נוטע שורש, כובש עוד פסגה, המעבר הזה בין התחושות הוא עוצמתי מדי בכדי להצליח לתאר אותו בכתב. המילה היחידה שאולי מתקרבת במשמעותה להגדיר את זה היא- אורגזמה. ולא בקונוטציה המינית הבנאלית אלא יותר לכיוון המנטאלי. כן, אורגזמה לנפש.

פחד. זה היה פחד כשעשרים נפאלים חמושים בחפצים חדים רדפו אחריי ,וזה היה מרגש לראות את הפנים המודאגות אך משוחררות של חבריי לקבוצה כאשר הם ראו אותי חוזר בריא ושלם. וזה היה מאכזב לעלות לראות את הזריחה ב-4 בבוקר בתצפית הכי יפה בטרק ולגלות עננים דומיננטיים שהורסים סיכוי לתמונה מוצלחת, ומצד שני זה היה מפתיע שרוב הימים היו שמשיים והשמיים היו מכובסים ונקיים, ובזכות כך כמובן הראות הייתה H.D נטורל שמשתקפת במסך led בגודל אינספור אינצ׳ים ומלא במיליוני מגה- פיקסלים. טבע מחשמל. חשתי הכל והרגשתי הכל.

הלכתי מלא. צעדתי בלי סוף. צעדים קלילים וחפוזים כאיילה וכבדים ומתנשפים כאמריקאי חובב מקדונלד'ס. בשבילים מסודרים כמו גרמני ומאולתרים כמו נפאלי, עם עקבות של ג׳יפים מלוכלכים ועם עקבות של בהמות טיבטיות, עם מפה ולפעמים בעזרת חוש כיוון סטייל "גבעות גורל״, בשעות דימדומים ובשעות עיקצוצים ובשעות לא שעות. מעת לעת הלכתי לבד, חשבתי, כתבתי, לפעמים צירפתי אליי את אריק וקלפטר ואביב וג׳מלי פורוש. אולי למדתי להכיר את עצמי טוב יותר ואולי לא, שורה תחתונה- לפעמים הדברים שאתה חווה עם עצמך הם חזקים הרבה יותר, במיוחד בכזה טרק.

אך עם זאת רוב הזמן צעדתי עם חבר׳ה. מה לעשות, יצור חברתי מובהק וחסר תקנה. בשגרה היינו מדברים אחד עם השני ומסתלבטים וברגעי השיא כל אחד היה בשלו, מתבונן בכל העומד מולו וטיפה בעצמו, עוצם עיניים ונושם ולאחר כמה שניות פוקח אותן ומודה לאל על יצר הבריאה ועל הזכות הגדולה לראות את המיטב שבה.

כמו הטרק, כך גם ההולכים בו. יש הכל מהכל. חיילת משוחררת מצה"ל צועדת ליד צרפתי עם עשרה נכדים, שלוך שבא מהודו נמצא בעקב של אנגלי שלבוש כאילו הוא מטפס את האוורסט, משפחה דתית בעלת שבע נפשות ממצפה הושעיה מדשדשת אחר עקבותיהם של קבוצת מצלמות ענק שאוחזות בכמה סינים עשירים. אין סוף לשילובים, לייחודיות, להרמוניה. וכאשר נחזור לגזרה הישראלית, ניתן לראות שמבחינה דמוגרפית הרוב המוחלט ללא ספק מגיע מהמגזר הדתי- לאומי, יעני דוסים, כלומר דתיים, משמע כאלה עם עגולה סרוגה על הראש, ארונות על הכתפיים וחרמנות בלתי מסופקת באזור אגן. בנוסף, היו מלאי רחב של משוחררים- מהצבא, מהעבודה, מהאישה, מהחיים, כל אחד ושחרורו שלו. וכמו בכל מקום בעולם, גם כאן הישראלים מסתובבים בקבוצות למורת רוחם של כולם, בין אם זה האירופאים ובראשם הגרמנים האנטי-סוציאליים שמתעלמים משאר בני עמם שעל השביל ונראה כאילו כל זמן שהם שותקים, הם בעצם רוקמים בראשם תוכנית שטנית לעלייתו של הרייך הרביעי, ובין אם אלו המקומיים שמתברר שבשונה מההודים החביבים והמאוקלמים לישראלים- הם אלרגים לרעש. בכל אופן, האנשים שפוגשים על השביל הם ברובם כמו האנאפורנה עצמו- לרוב יפים, לפעמים קשים אבל בסופו של דבר מה שנשאר זה בעיקר תמונות.