יום 5 - רביעי, 29 ביוני, 2016.
מ- Courmayeur אל Rifugio Bonatti
מרחק: כ- 12 ק"מ (860 מ' עליה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
למרות החדר המפנק אני ישנה גרוע ומתעוררת מחלומות על ברכיים שלא מצליחות לשאת אותי הלאה. אבל הבוקר מביא איתו מרפא, גם לגוף וגם לדאגות, ולאחר ארוחת בוקר עשירה ומלאה כל טוב – הטובה ביותר שהיתה לנו בכל הטרק – אנחנו יוצאים שלושתנו לדרך. לפנינו יום שאמור להיות קל יחסית וקצר. יום שהגיע מבחינתי בדיוק בזמן הנכון.
קל וקצר, אבל בכל זאת מתחיל בעליה תלולה היוצאת בסמוך לכנסיה המקומית - בדיוק המקום המתאים לשאת את תפילת הברכיים! בפיאצה שליד הכנסיה מתאספים עם בוקר לאט לאט ילדי בית הספר. נראה כי הם מצויידים לקראת טיול קצר. אנחנו צועדים מעט בתוך העיירה היפה ולאחר חציית הנהר נכנסים אל יער מחטני.
עושים הרבה הפסקות, נהנים מהנוף הנגלה פה ושם מבין העצים ובמבט לאחור - מזהים את הדרך הארוכה בה עברנו ביומיים האחרונים מ- Col de la Seigne הגבוה והמושלג, דרך הירידה הקטלנית אתמול אל קומאיור, ועד הכנסיה שממנה יצאנו לא מזמן. כשאנחנו מתנשמים ומתנשפים עוברים אותנו בקלילות מורה הספורט המקומי, או אולי מדריך השל"ח, ואחריו כל הכיתה. יצאו לסיבוב – 736 מ' עליה ואותו מספר בירידה – ככה, בקטנה...
במרפסת של Bertone נעצור להפסקה קלה על קולה + שוקולד מה"פיקניק" של אתמול. בזמן שאנחנו עם השוקולד, בכך העשב שמעל הבקתה המורה נושא הרצאה מלומדת, מצביע לכאן ולשם, מסביר ומעודד את הילדים בקריאות "ברוויסימו!", כאשר הם עונים תשובה נכונה.
כאן גם נכיר לראשונה שלישיה חביבה וספורטיבית שתכונה מעתה בכינוי הלא מקורי "דפנה וחבורתה" וכוללת את דפנה, בן זוגה וחברה של דפנה. אם בארץ יש לפעמים תחושה של אדם-לאדם-זאב, דווקא בחו"ל החיבור לישראלים הוא מיידי וכל כך טבעי, ולי יש תחושה שמדובר בהרבה מעבר לשפה המדוברת המשותפת.
עוד טיפוס קצר והשביל מתייצב על קו גובה אחיד יחסית והולך עליו פחות-או-יותר לאורך כל הדרך מעתה ועד סוף היום. דרך מתונה, אפ-היל ודאון-היל לסירוגין. פינוק אמיתי!
הדרך היפהפיה והפורחת עוברת מעל ובמקביל לעמק Val Ferret האיטלקי. העמק זוהר בשמש הנעימה, בתחתיתו נהר זורם וגועש, על הגדה שממול פסגות ענק עטויות קרחונים.
השביל אביבי, קל ויפהפה והוא מתפתל בין חורשות קטנות ומרחבי אחו מכוסים מרבדי פרחים. אנחנו מוצאים לנו צל להפסקת צהריים ארוכה, גם היא פרי שאריות ה"פיקניק" מאתמול, ונהנים מהשקט.
ממשיכים בדרך. הולכים והולכים והבקתה עדיין לא נראית באופק. בשלב מסויים מתגנב לליבנו חשש קל שפספסנו את סימון הפניה לבקתה, ואנחנו פותחים מפה ומאתרים את מקומנו. ניצלנו – אנחנו בדרך הנכונה. ובאמת כ- 10 דקות מאוחר יותר מתנוססת מעלינו הבקתה ולפנינו שלט האומר – "בקתת בונאטי – 5 דקות". ביום החמישי לצעידה כבר הבנו כי בקצב שלנו מדובר בלפחות 7 דקות, אבל במרחקים כאלה – מי סופר?
Bonatti (114 יורו לחדר פרטי, חצי פנסיון) נטועה בנוף מהמם. אנחנו נכנסים פנימה ולתדהמתנו הבחורה בקבלה לא מוצאת את שמנו ברשימת ההזמנות. שוב דאגה קטנה מרימה ראש, אבל תוך דקות התעלומה נפתרת, ומסתבר שנרשמתי על שם המשפחה שלי ולא על שם המשפחה המשותף שלנו. מעתה, בכל מקום אליו נגיע אני מקפידה למסור את שני השמות על כל צרה שלא תבוא. לשמחתנו ולהפתעתנו – לא רק שאנחנו נמצאים במפה ואנחנו נשארים במפה, אנחנו גם משודרגים לחדר פרטי רק שלנו במקום החדר המשותף בן 14 המיטות בו היינו אמורים לישון. יש!!
מקלחת זריזה על אסימון שמספיק לדקות ספורות, כביסה במים קפואים ממש ופינוק של קפה ועוגה בוורנדה המקומית. על רקע הנוף היפה התרחשות - קבוצה אסייתית מתלבשת על אחד המטיילים, מוסרות לו את כל המצלמות שלהם והוא מצלם ומצלם ומצלם... לאחר שסימנו V על המשימה הם מתיישבים ומנעימים את זמננו בשירה בציבור מלווה בניגון מפוחית מתוך שירונים שהוכנו מבעוד מועד. ככה זה בהרים, לפעמים קורים דברים משונים...
בעודנו יושבים שם ממתינים בקוצר רוח לשעת ארוחת הערב, מגיע "הילד" - תרמילאי שמסתובב כבר לא מעט זמן בעולם. זהו יומו הראשון על השביל, יש לו תיק ענק וכל הציוד על הגב כולל אוהל ואוכל בכמויות מסחריות. אנחנו מזהים את עצמנו לפני 30 שנה בילד הזה וחשים אליו סימפטיה וקירבה למרות שאיננו מכירים. הוא חביב, שואל שאלות, ואנחנו "המנוסים" עונים באריכות ובסבלנות. איך אחרי 5 ימים הפכנו כבר למומחים לשביל? הוא יוצא לחפש מקום להקים את האוהל שלו לצד הבקתה ואנחנו נכנסים עם כולם לחדר האוכל. המרק סמיך ונהדר וגם יתר הארוחה חביבה. יחד עם זאת, חדר האוכל כל כך רועש שמיד לאחר הקינוח אנחנו מתפנים משם. יוצאים למרפסת לתפוס את הדמדומים ולשוחח עם החבר'ה בבית. מתגעגעים. פורשים לישון - המיטות נוחות, המסדרון שקט והעייפות מכריעה אותי.
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
