כלא סינג-סינג הידוע לשימצה, בו הוחזקו רבים מעברייני ניו-יורק (מיעוטם אף פגש שם את כסא החשמל), התאפיין ברוב מוחץ של אסירים היספנים ושחורים. רצה האלוהים והיה גם אסיר יהודי אחד ולכן, על פי התקנון - גם רבי יהודי אחד. הרבי רצה לשַמֵח את צאן מרעיתו, האסיר היהודי, ופנה למפיק ישראלי שישלח להקה ייצוגית. הגֵבַעטרון לא היה פנוי ולכן בהתראה קצרה במיוחד, נשלחה להקת "האשקולית" של קיבוץ בית-השיטה להופיע בכלא סינג-סינג וכך זכו שניים משְכֵנַי, ששרו אז בלהקה, לתשואות בהופעה בינלאומית. הנכד שלי הופיע עם בילי צ'יילדס, מגדולי הג'אזיסטים בעולם, זוכה שִבעה פרסי גרמי, בתכנית של הקרנגי-הול בניו-יורק, וזכה אף הוא למחיאות כפיים בהופעה בינלאומית.
זהו הסיפור על מנת מחיאות הכפיים בהופעה בינלאומית שלי.
ליגִ'יאַנְג, עיר בדרום-מערב סין, במחוז יוּנַאן, מקום נוח כבסיס לטיולי יום-יומַיים בסביבה היפה, בה שהיתי במשך עשרה ימים ברובע העתיק בדרכי למחוז סיצ'וּאן. כזכור, טיילתי בדרום-מערב סין 90 יום, לבד. הביקור שלי בליג'יאנג התחיל בצורה מכניסת אורחים וחביבה. אחרי שמצאתי מקום בגֵסט-האוז סימפטי ושקט ברובע העתיק, עליתי לרחוב המרכזי ברובע, בו היו משובצים בתי-אוכל זעירים, 2-3 שולחנות, פתוחים בחזיתותיהם לרחוב המרוצף אבנים, ליד תעלת המיים הזורמים. עברתי לפתחו של חדרון כזה בו היה שולחן יחיד, ובדיוק כשהגעתי, קמו ממנו אדם מבוגר וילד קטן. הם ברכו לשלום את הטבחית-המגישה, המבוגר לקח את מעילו מהקולב והלכו.
אני הייתי כבר מנוסה בתהליך בחירת האוכל ללא שימוש בשפה, הצבעתי על כמה מהקערות והסירים הקטנים שהיו מונחים על השולחן בצד, וחזרתי לשבת ליד השולחן. האישה עקבה אחרי במאור פנים, הינהנה בראשה בחיוך וניגשה להכנת המנה שביקשתי. אכלתי בתיאבון רב, קמתי, ביצעתי מחווה של תודה בכפות הידיים עם חיוך ונתתי לה שטר כסף. היא נענעה בראשה לשלילה, דחתה את השטר ואולי התאכזבה ממני משום מה. חשבתי, אולי הסכום נראה לה לא מספיק, אך היא המשיכה לדחות את הכסף, הניפה את ידה במעגל מסביב והצביעה על חָזָהּ. האסימון נפל, נכשלתי בהבנת הנִראֶה, באג תרבותי, לא פחות, עכשיו קלטתי - נכנסתי לבית פרטי ולא למסעדה ... למחרת הלכתי לרובע החדש של העיר, קניתי לילד מכונית מכבי-אש גדולה מפלסטיק סיני, הלכתי לבית ההוא, היה פתוח וריק, שמתי את המכונית על השולחן וברחתי.
באחד הערבים חזרתי בחשיכה לגסט-האוז. היה איתי פנס להאיר את הדרך בסימטאות הרובע העתיק החשוכים. באו מולי כמה מתושבי המקום, עליזים כנראה משתיית יין בחברותא, מוחאים כף מפעם לפעם. חשבתי שזה מנהג ברכה של שבט הנַאשִי (Naxi), במחוזותיו שוכנת העיירה ליג'יאנג, אך ראה זה פלא, מחיאת הכף הדליקה את פנסי תאורת הרחוב בקטע בו נשמעה, לחצי דקה. פלא פלאים, אפילו בתל-אביב לא פגשתי את המופע האורבני-טכנולוגי הזה בשרות התושבים. (לימים, בדקתי מי התורם. כנראה מפעל תאורת הרחוב בקאזאן, רוסיה, שהיא עיר תאומה לליג'יאנג).
מכל מקום, האורז והתה שצרכתי במשך היום, מאכלים שאינם בתפריט שלי בבית, דרשו נקבים, כלומר פינוי דחוף. נכנסתי לשרותים ציבוריים במקום קרוב והתישבתי בעמדה. זו אינה אמירה מובנת מאליה אז, בשנת 2002 באזורי הסְפַר של סין, כי לא היו שרותים ציבוריים ולא תאורת רחוב באזור כמעט באף ישוב. אבל, הרובע העתיק של ליג'יאנג הוא אתר מורשת של אונֵסקו מ-1997, לכן יש בו סממנים של השקעה והקפדה ברמה חריגה לסביבה.
לאחרונה חזיתי בסרט "ימים מושלמים", סרט יפני־גרמני משנת 2023 בבימויו של וים ונדרס, מומלץ. הסרט עוקב לאט ובשקט אחר עובד עיריית טוקיו שמנקה שירותים ציבוריים מודרניים ברובע שיבּוֹיָה, (שעוצבו ע"י ארכיטקטים בינלאומיים). השרותים הציבוריים ברובע העתיק של ליג'יאנג לא בסקלה ההיא. נכנסתי למבנה מלבני נמוך וקטן, 5X7מ', בנוי קירות לְבֵנים ללא טיח פתוח לרחוב בחלקו, לאורך המבנה במה קטנה. הבמה מחולקת לחמישה תאים פתוחים, ע"י קירות בגובה 1מ' החוצצים בין העמדות. במרכז הבמה תעלת מיים זורמים בגרביטציה החוֹצָה את המבנה לאורכו, 20X20 ס'מ עומקה ורוחבה. המשתמש כורע על הבמה, רגל פה - רגל שם, כשהמיים זורמים מתחתיו ומשרים אווירה פסטורלית. תפסתי עמדה פנויה והתמכרתי לחוויה.
חבורת אנשים נכנסה למבנה, כ-12 במספר, הם המשיכו לשוחח ביניהם, התחלקו לקבוצות קטנות של 2-3 אנשים שנעמדו בפתחם של התאים, מחכים בסבלנות שהעמדה תתפנה. שלושה אנשים עומדים ומקשקשים במרחק נגיעה, ללא דלת או קיר בינינו, זה לא בדיוק המרשם לזרוז פעולת הפינוי של האורז שלי, אך המבקרים הפגינו סבלנות והמשיכו לקשקש בעליזות ואני התרכזתי במשימה. האור כבה וכל הממתינים מחאו כפיים לחידוש התאורה, כל חצי דקה, וכך זכיתי במנת מחיאות הכפיים הבינלאומיות שלי שנמשכו דקות ארוכות.
