טיפוס הקילימנג'רו שינה את הקצב שלי. פתאום הכל נהיה פשוט יותר. אתה קם, הולך לאט, נושם, ומתקדם צעד אחר צעד. היו ימים קלים והיו ימים קשים, אבל בכל שלב הייתה תחושה שקטה שיש משמעות למה שקורה.
מה שנשאר איתי הכי הרבה היה האווירה לאורך הדרך. תמיד הייתה תחושה שמישהו שומר עליך, אבל בלי לחץ ובלי דרמה. כשהיה קשה, הייתה מילה טובה. כשלא היה צורך לדבר, אתה נותן לשקט להיות. אחרי שעות של הליכה, הערבים הסתיימו בארוחה חמה, קצת צחוק, ותחושת רוגע שעזרה להתמודד עם הקור
ליל הפסגה היה החלק הכי מאתגר ומרגש. הליכה בחושך, בקצב איטי, עם לא מעט מחשבות בדרך. ואז האור התחיל לעלות, ופתאום אתה עומד על גג אפריקה. זה רגע שקשה להסביר לא רק בגלל הנוף, אלא בגלל כל מה שהמסע דרש כדי להגיע לשם, פיזית ונפשית
ההר מספק את האתגר והנוף, אבל האנשים סביבך הם אלה שעושים את החוויה. טיפסתי עם פרד, ולמי שמתכנן מסע דומה, ניתן ליצור איתו קשר בוואטסאפ: 255 764 741 373+.
