היינו קבוצה מעניינת,
יליד מאורי עם חברתו הניוזילנדית,
סקוטים, אירים, הולנדים, גרמניות, איטלקים...
ועוד ישראלי אחד - יובל.
כמובן שהייתי די סתום אז.
אחרי שבועיים של מנוחה על ערסלים ביערות ומסעות ליליים,
אחרי שנסעתי 23 שעות מלימה לקוסקו באוטובוס (מזל שהיה צ'ארלי והצ'וקולד),
מיד החלטתי לצאת לטרק 5 ימים למ'אצו פיצ'ו.
עוד לא התמקמתי, עוד לא הבנתי מה נסגר.
עם התיק, עם הספרים, עם כל המשקל - יצאנו למסע.
קצת עוד פעם רוצים כסף, על הבוקר, לפני שעולים לאוטובוס.
רק יובל ואני לא מוכנים לביזיון, ורק לנו מוותרים על הכסף שפתאום אנחנו חייבים לשלם במפתיע, ברגע האחרון.
האמת שזה כבר היה לפני 6 שנים,
ואני לא זוכר כל כך הרבה.
אני בעיקר זוכר נופים עצומים,
הרים ירוקים שלא נגמרים,
ואנחנו הולכים בהם ימים.
אני רק זוכר שלא היה כמעט רגע לנוח,
חמש-עשר דקות וחייבים להמשיך להתקדם.
שעות על גבי שעות של הליכה... וגופי רק קורא למנוחה.
עליה אחר עליה אחר עליה.
והנה הרים מושלגים,
ואני הולך כמו זומבי, כבר בקושי רואה.
וכמובן, גם הבגדים שלי לא מתאימים לקור הזה,
הרי באתי בשביל יערות הגשם החמים.
הגשם יורד ומרטיב אותי, היחיד ללא פונצ'ו גשם.
אבל לא נורא. העיקר ששרדתי את המסע.
הגענו לאגאוס קליינטס. מים חמים.
מסעדה הודית עם ציורים של קרישנה.
זה כל מה שרציתי - מקום לנוח בו.
היום של המאצ'ו פיצ'ו הגיע. סוף סוף, יום הפרידה מהקבוצה.
כמה זמן כבר רציתי להיות לבד. במוכר המר, כרגיל.
מאצ'ו מאצ'ו - מאצ'ו פיצ'ו (1)
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
