החלטנו להישאר ביחד בסוף, לא להתפצל.
אחרי שגיליתי את הצדדים שפחות קל לי איתם בו (והוא, מן הסתם, את הצדדים האלו שבי ) הבנתי שמה שהכי הייתי שמחה לקחת איתי בחזרה הביתה מהודו - זה אותו.
אם בגלגול הקודם, המבחן ליחסים היה 'החיים האמיתיים', אלו שאחרי הטיול, עכשיו עם ניצן זה בדיוק להיפך. רק שבמקרה שלנו, המבחן הגיע מוקדם מדי ולא היה הרבה זמן להתכונן. אולי מקבלים על זה כמה נקודות בונוס?
בין מקדש סיקי מוזהב, למקדש הינדי מבוכי והזוי, עשרות מאכלים שמנוניים ומתוקים או מתובלים יתר על המידה, הצלחנו למצוא כל אחד קצת את הספייס שלו, להתחבר ולבלות זמן גם עם אנשים אחרים, ולהבין שמה שנוצר ביננו שווה את הקושי, או לפחות שמוקדם מדי להרים ידיים ולוותר.
זה היה כרוך במאמץ לא קטן. פינינו זמן, לשבת ולתכנן את המשך הטיול שלנו, מה שנשאר ממנו. כל אחד ניסה להבין מה חשוב לאחר, ואיפה המקום להתגמש. אנחנו נוסעים מחר לרג'אסטן, 'ארץ המלכים', הודו הרומנטית, אני אופטימית.
את אחר הצהריים בילינו בשיעור בישול משותף. הוא קצץ, אני קילפתי, הוא רשם, אני צילמתי, הגברת ההודית בחשה ומדדה תבלינים ובסיום ישבנו לאכול ארוחה טעימה מעשי ידינו שחלקנו עם שאר החברים בגסט-האוס. בבית, נשתמש בחמאת עזים, במקום מה שהיא שמה, הוא אמר, ואני הנהנתי עם חיוך קטן בלב.
