שלושה חודשים בתוך הטיול בדרום אמריקה. סוף סוף הגענו לג'ונגלים של אקוודור.
קודם הגענו לעיר טנה (Tena), בילינו בה יום אחד, ערכנו קניות לקראת השהיה בג'וגל: מגפי גומי לשנינו, חומר נגד יתושים ועוד כמה דברים. בבוקר עלינו לאוטובוס שנוסע אל תוך לג'ונגלים. למזלנו, באוטובוס פגשנו עוד מתנדב מהמקום אליו רצינו להגיע. לאחר כשעתיים נסיעה ירדנו מהאוטובוס והלכנו כחצי קילומטר עד הנהר, הלא הוא אחד הנהרות שזורם אל האמזונס. שם חיכינו לסירה שהגיעה ולקחת אותנו לאמזוניקו -המרכז להצלת חיות בר בו רצינו להתנדב.
מבוא
ג'ונגל זה יער. יער ענק.
אקלים
בג'ונגלים הבנתי מהר למה יש כל כך הרבה עצים. אספקת המים שם לא נפסקת כמעט לרגע. המים מגיעים בצורות רבות:
- נהר (תחילת אמזונס)
- גשמים (8 עד 24 שעות ביום)
- ולבסוף, אם את עומדת מתחת לעץ (ובג'ונגל את תמיד עומדת מתחת לעץ) סיכוי גדול שאחד הקופים ישתין לך על הראש.
אז, אם אתם נוסעים לג'ונגלים, קנו מגפיים, מעיל גשם ובגדים רבים. בדרך זו תוכלו להחליף את הבגדים שלוש פעמים ביום וכך לספק לעצמכם כמה רגעים יבשים במהלך הימים הרטובים. אם זאת, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא פשוט להתעלם מכך שיורד גשם. תתנהגו כאילו להיות רטובים זה נורמלי. הרי לא משנה כמה טוב מעיל הגשם שלכם, אחרי חצי שעה בחוץ בכל מקרה תהיו רטובים מכף רגל ועד ראש.
בנוסף, למשקפופרים שביניכם, תבואו לג'ונגלים עם עדשות.
החדשות הטובות לגבי האקלים הן שחם בחוץ. כך שאפילו כשרטוב, לא תקפאו מקור.
על אור וחושך
אנחנו במרכז להצלת חיות בר. השמש זורחת בערך ב 6.40 בבוקר. כ -20 דקות לאחר מכן מתחילים לעבוד. עובדים ועובדים, ואז עובדים עוד קצת עד השעה 17.00. אחרי העבודה כולם הולכים להתקלח במפל הקטן בנהר. מתחילים להכין ארוחת ערב וכאשר מתיישבים לאכול החושך כבר מוחלט. אין חשמל, וכל מה ניתן לעשות הוא לצבוע את החושך עם אור קטן של נרות. ואומנם הנרות לא שוברים את החושך שמכסה לחלוטין את הסביבה אבל הם יוצרים נקודות צהובות קטנות שמסמנות איפה בחדר ממוקמים עוד אנשים.
ערב אחד ישבנו כל המתנדבים יחד במטבח (כ- 10 אנשים), שתינו בירה עם רום. פתאום, בחורה אחת הביטה בשעון שלה ונדהמה בקול רם:
– אוי, אני לא מאמינה, כבר 8 בערב. אני חייבת ללכת לישון.
ב 20:20 כולם כבר במיטות. אין אור, כולם מותשים, היום נגמר מוקדם.
בית מגורים של המתנדבים
על עבודת מתנדבים
בעבודתנו באמזוניקו (Amazoonico) היו לנו שלוש משימות עיקריות.
- לנקות כלובים ולהאכיל בעלי חיים. מי שנרתע מלטבול ידיים בבוץ וחרא, העבודה הזאת לא מתאימה לו. כל הבוקר עד הצהריים בשעה 13.00 מוקדש למשימה זו.
- להנחות סיורים במרכז שלנו לקבוצות של תיירים. זה מצחיק במיוחד כאשר אחרי שלמדתם 20 פעלים בספרדית אתם מנסים להנחות סיור לתיירים מקומיים.
- להעביר בננות ופפאיות מסירת אספקה שמגיעה באמצע היום למחסן למעלה.
זאת אחת החוויות שחייבים לעבור על מנת להבין אותה. את לוקחת ענף ענק של בננות (שניים למי שיש לו כוח), מישהו עוזר לך לשים אותו על הגב כי הענפים כבדים ומסורבלים. עכשיו צריך לעלות 75 מדרגות ולעבור בשביל בוצי וצר עד לבודגה (המחסן). בזמן ההליכה, נוזל דביק מטפטף מהבננות על הכתפיים, הידיים נרדמות אחרי 20 מדרגות, הגב שורף מהמשקל. אני מתכופפת עוד ועוד כדי שהבננות לא יחליקו מהגב כי לבד לא אוכל לשים אותן בחזרה. כאשר אני מגיעה למחסן האף שלי כבר כמעט חורש את הקרקע. אני שמה את הבננות על הרצפה, מותחת את הידיים ומייד יורדת לנהר כדי לקחת עוד ענף. על פניי חולפים אנשים נוספים עם האף באדמה ופפאיות על הגב. משום מה צריך לפרוק את כל הסירה מהר מאוד, לכן כל מי שנמצא במרכז נרתם למשימה. הריטואל חוזר על עצמו מיד יום.
שוחים לשתות קקאו
יום אחד בשבוע הוא יום חופשי. כל יום מישהו אחר מהתנדבים לוקח את היום החופשי שלו. כל הזמן שאני עובדת, הבן שלי, שהיה אז בן 8, או שבא איתי להאכיל חיות, או שיושב לצייר בחנות תיירים הקטנה או שמשחק לבד. יום חופש הוא ההזדמנות להינות סתם ככה ביחד.
כ-3 קילומטר למטה בנהר נמצא לודג' תיירותי יפיפה. שנינו שמים את הבדגים שלנו בשקיות חסינות מיים וקופצים לנהר. אנחנו נשכבים על השקיות עם הבגדים כמו על קריות אוויר ונותנים לזרם לסחוב אותנו למטה בנהר. כאשר אנחנו רואים את הלודג' שעל שפת הנהר, אנחנו גורפים חזק כדי לצאת במקום הנכון אל החוף. יוצאים מהמיים, מתלבשים והולכים לבית הקפה של הלודג' לשתות קקאו. ככה פתאום אנחנו מרגישים בגן עדן.
כדי לחזור אפשר ללכת דרך היער או לחכות לאחת הסירות שעולות בנהר כדי לתפוס איתה טרמפ.
ציפור בשם טרומפי
אחת הבעיות העיקריות של שנינו בג'ונגלים היה שגרשום, הבן שלי, היה צריך להעסיק את עצמו במשך שעות ארוכות כל יום בזמן שעבדתי. הוא הכיר את השטח מהר והתרגל לקופים שהסתובבו בכל מקום ונהיו לו לחברים. אך בג'ונגלים יש גם סכנות. פעם אחת נחש אחד הקיש והרג תרנגולת לא רחוק ממקום בו שיחק. אומנם זה הביא לנו עוף לארוחת ערב אבל הלחיץ אותי כהוגן.
אבל הסכנה הגדולה ביותר הייתה הציפור בשם טרומפי.
טרומפי אהב אנשים מבוגרים ותמיד התלווה לקבוצות של תיירים אבל הוא שנא ילדים (או לפחות ככה חשבנו). באמזוניקו היו סה"כ שני ילדים: הבת של הזוג ההולנדי שחי ועבד קבוע במרכז וגרשום, הבן שלי. טרומפי היה הפחד הגדול שלו. כל פעם שטרומפי היה מזהה אותו הוא היה מזנק לעברו מתחיל לנקור אותו ברגליים עד הדם. מדי שעתיים- שלוש, בעוד שאני מנקה אחד הכלובים, לרוב תחת גשם שוטף, הייתי פתאום שומעת צרחות איימים של הילד שלי ומייד אחר כך הוא עצמו היה מופיע, רץ בכל הכוח לעברי בניסיון לברוח מהציפור. הוא היה קופץ לי על הידיים וטרומפי היה מיד עוצר וממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. זה היה מצחיק וכואב יחד.
שבוע וחצי חיינו תחת איום הציפור המשוגע עד שיום אחד תושב מקומי הזדמן לראות את המחזה היומי שלנו מהתחלה ועד הסוף. הוא ניגש אלי ואמר שהציפורים האלה שונאות צבעים בהירים וחזקים. הסתכלתי על המגפיים של גרש. בעוד שלכל המבוגרים היו מגפי גומי שחורות, קניתי לבני מגפיים בצבע תכלת.
– תחליפי לו מגפיים והכל יהיה בסדר – אמר האיש המקומי
למחרת לקחתי יום חופש, נסענו לעיר וקנינו לו מגפיים שחורות. כאשר חזרנו, גילינו שאכן טרופמי לא שנא ילדים אלא את המגפיים הבוהקים של גרש. המגפיים השחורות השכינו שלום מיידי בין הציפור לילד.
