הדרום
פה זה החלק שבו אני מצטערת שלא היינו יותר זמן בדרום. זה היה החלק הכי כיף של הטיול. נתחיל בכך שהמוזיקה שם יותר טובה, פחות מונוטונית וזה מעוד משפיעה על הנסיעות הארוכות באוטובוסים. נמשיך בזה שהאנשים שם לא עבדו עלינו כמעט בכלל ותמיד אמרו את המחיר האמיתי. ואם לא אמרו את המחיר האמיתי, האנשים מסביב צחקו ואמרו את האמת. בנוסף, יש שם הרבה יותר פירות, וזה חשוב וכיף.
מזג אוויר היה פחות טוב, יותר דומה לאוגוסט בארץ -; חם ולח, ולא כולם מדברים אמהרית שזה טיפה מבאס. אה, והכדורי מלריה, זה גם טיפה מבאס.
ארבע מינץ' -; היום הראשון
ארבע באמהרית זה ארבעים ומינץ' ונהרות. לא ראינו ארבעים נהרות אבל כן ראינו די הרבה. ביום הראשון נסענו לשוק בכפר ששמו צ'נצ'ה. האוטובוס עובר בדרך בכפר דורזי, שהוא ממש מהמם והבתים בו בנויים כמו פילים מקליפות של עצי בננה. את קליפות הבננה אוכלים רמיטים ועם השנים הבתים האלה נהיים קטנים יותר ויותר. כך שלאנשים זקנים יש בתים מאד קטנים.
בצ'נצה היה מדהים. נוף מרהיב באופן לא מציאותי, שוק צבעוני, נחלים וילדים חמודים מאד. זה החלק שבו הצטערנו שלא הבאנו ת הטיקים הגודלים. כך היינו יכלים לישון שם ולהסתובב יום למחרת וגם להגיע לדורזי. באמת שיפה שם מאד מאד מאד.
באופן כללי בדרום הבתים של האנשים הרבה יותר מטופחים, עם גינות יפות ומעוצבות וגדר יפה. פשוט פסטורלי ומהמם.
ביום השני הלכנו לכפר ששכתי את שמו
ביום השני הלכנו לכפר ששכתי את שמו
רצינו להגיעה לראות את השבט אבל אז הבנו הששבט עצמו נמצא במרחק נוסף של כמה קילומטרים משם והדרך היחידה היא מונית. המונית שם זה אופנוע. אז וויתרנו והחלטנו להסתובב סתם בסביבה. הבתים שם היו יפיפיים, הסתובבנו בינהם עד שאישה נחמדה מאד הזמינה אותנו לביתה. הם היו משפחה גדולה ונחמדה באופן מיוחד. הבאנו להם לטעום מהשוקולד שהיה לנו וזה קנה את התינוקת החמודה מאד מאד מאד שהיתה שם. בגדול זו היתה המשפחה הכי נחמדה שהתארחנו אצלה. כמובן שתינו בונה לרוב (שאני הכנתי אחרי שלמדתי!) ואכלנו אינג'רה (כלומר שקד אכלה, אני ושירן לא היינו מסוגלות לזה יותר)
יום למחורת הלכנו לאגם יפיפה עם תנינים והיפופוטמים (זה לא היה שורץ תנינים בכלל כמו שזה נשמע אבל זה היה מגניב) היה נוף משגע וציפורים יפיפיות.
ולמחרת היינו צריכות לחזור לאדיס כדי להספיק לחגיגות הטימקאט. בעצב רב, היינו שמחות להשאר עוד באיזור המהמם הזה. אז שוב, נסענו בערך 8 שעות, באוטובוס חביב עם מקומות קטנים לתחת של האתיופים הקטנים. פגשתי שם בחורה הונגריה, בלשנית במקעצוע, שהגיע לאתיופיה כדי לעזור לאיזה שבט בדרום שקיבל עצמאות להמציא אותיות ודיקדוק של שפה. היא גרה שם כבר שנתיים. מגניב לגמרי לדעתי!
אדיס אבבה והתימקאט
זה כבר היה הסוף של הטיול. הטימקאט זה חגיגות שהן סוג של מתן תורה של האתיופים. לא לגמרי הצלחתי להבין. כמו שאמרתי, אין לי חיבה גדול לאדיס כלל וכלל, אבל הביקור השני היה פחות קשה כי התרגלתי וידעתי למה לצפות... היה מאד נחמד בחגיגות, שקד היתה חולה וגם אני קצת אז לא הסתובבנו יותר מדי. אכלנו במלא בתי קפה יוקרתיים ונהנינו מאוכל טוב ומהעיר הגדולה.
עד הרגע שבו נפרדתי מאדיס ועליתי למטוס לא האמנתי שזה נגמר... המסע המטורף לתרבות מדהימה ומרתקת שתפגוש אותי עוד כמה ימים מכיוון אחר ומוכר בעבודה בשכונה. מראה האורות של אדיס כשהמטוס המריא... זה היה כל כך מוזר לדעת שזה נגמר
