נתחיל בספויילר – באמצע הטיול שברתי את הרגל. מודה, אני חולת שליטה, אז אולי כעונש על תכנונים קפדניים מדי, זכיתי לשינוי מפתיע וחוויה אחרת שבהחלט תיזכר. בעיני איטליה היא הכל - נופים, אנשים וכמובן אוכל.
יום 1-2, מילאנו: בחלקו הראשון של הטיול התארחנו ב"גלישת ספות" (couch surfing), קהילה וירטואלית שמחברת מטיילים ומארחים מכל העולם, ומתבססת על נדיבות ורצון לארח ולהתארח.
נחתנו בערב הישר אל פדריקו, מארח מספר 1, שמקבל את התואר לא רק בהיותו הראשון ברשימה. את פדריקו פגשנו יום אחרי תאונת אופניים, שהותירה אותו עם סדקים בצלעות, דבר שלא מנע ממנו להרים מיד את המזוודות ולהכין ארוחת ערב למופת. מנת הספיישל: פסטה 'קרבונרה' עם בייקון קריספי, גבינה וביצה. אני וחברתי למסע הסתכלנו אחת על השניה בחשש, מתכננות איך נאכל קצת ונתנצל בנימוס. בסוף כמובן ליקקנו את הצלחות.
למחרת יצאנו לטיול תיירים מן המניין: קתדרלת מילאנו (דומו), התרשמות מחנויות הכולבו היוקרתיות ברחוב ויטוריו עמנואל, מבצר ספורצסקו, ומנוחה בפארק. בצהריים פגשנו את פדריקו לגלידה ב-'Shockolat', ובעצתו המשכנו לרובע הסיני. אחרי עניין מועט, עלינו על אוטובוס דחוק. לידינו הצטופפו 4 בנות, ועד מהרה חברתי נותרה ללא ארנק. אחרי 3 שעות במשטרה, למדנו שבאיטליה גם המקומיים שומרים את התיק תמיד קרוב.
זכינו להכיר את ה'אפריטיבו', ארוחת בופה וקוקטייל במחיר משתלם, ואת הכיכר הסמוכה לעמודי סן לורנצו, שבלילה מתמלאת בצעירים חייכניים שבאים להכיר ולבלות.
יום 3, אגם קומו וסרזנה: התחלנו את המסע ברכב אל בלאג'יו. את ג'ורג' קלוני לא פגשנו והנוף היה יפה, אבל כמו שאמר לי דנילו, המארח השני שלנו - כדאי לראות את אגם קומו רק כדי להבין שבאיזור שלו יותר יפה.
אחרי נסיעה של שעתיים וחצי, בה נעזרנו בהצלחה במפות גוגל מודפסות (שתינו היינו טרום עידן הסמארטפון), הגענו לסרזנה, הקרובה אל מסלול חמשת הכפרים (cinque terre). סרזנה היא עיירה קטנה, בעלת אופי בייתי ונעים. דנילו הוביל אותנו בסמטאות הצרות, סיפר על ההיסטוריה, והכיר לנו את ה'פרינטה', מאפה טעים להפליא מקמח חומוס. דנילו סיפר לנו שמרבית התיירים בוחרים ללון בלה-ספציה השכנה, עירייה גדולה וקרובה יותר למסלול, אבל לדעתו אין מה להשוות, ואני מסכימה לחלוטין.
יום 4, צ'ינקווה טרה: מילים לא יתארו את היופי האינסופי של מסלול חמשת הכפרים. התחלנו את היום בנסיעת רכבת קצרה, המובילה הישר אל הכפר הדרומי, ריו-מג'ורה. לכל כפר שהגענו התאהבנו בו מחדש, והנופים לא הפסיקו להדהים. נחנו בשמש במנרולה, עלינו אינספור מדרגות לקורניליה,עצרנו להשתכשכות במי הים הקרים של ורנסה, ואפילו ראינו חתונה על צלע ההר בדרך למונטרוסו אל מארה. הייתי נשארת בכיף לעוד כמה ימים להנות מהאווירה הפסטורלית.
יום 5, טוסקנה: בפיזה המשמימה, בה עצרנו למספר שעות, הרשימו אותנו עשרות התיירים שמצטלמים באותה התנוחה, יותר מאשר המגדל עצמו.
בדרך דרומה הנוף השתנה לעצי ברוש, שדות ירוקים וחבילות חציר - כל מה שמצפים מטוסקנה. קפצנו לסן ג'מיניאנו המקסימה, עיר נקייה למופת ולדוגמה. הסתובבנו בסימטאות מתפאלות מהמבנים ומהנוף. קנינו לחם וגבינות באחת החנויות הקטנות, ועצרנו בשולי הדרך לכיוון צ'רטלדו, בדרך אל סטפנו, המארח הבא.
לאחר חיפושים עצרנו בתחנת דלק, והמוכרת התמלאה התפעלות כשהזכרנו את שם משפחתו. בסוף מצאנו שביל פתלתל, אל גבעה המובילה אל ביתו. בית היא מילה צנועה, הוילה של סטפנו צופה על עמק טוסקני, וזכינו להגיע בזמן לשקיעה מרהיבה. סטפנו התרברב בכישורי הבישול ואף הדגים, בליווי שישה סוגי משקאות חריפים. הלכנו לישון בחדר אורחים רחב ידיים, אחרי מקלחת עם אורות צבעוניים מתחלפים.
יום 6, פירנצ'ה: לאחר סיבוב בעיר, התפצלנו והחלטתי לעלות למגדל הפעמונים הסמוך לכנסיית 'סנטה מריה דל פיורה' המפורסמת, ממנו נפרש נוף גגות העיר. בירידה מהמגדל החלקתי במדרגות (טיפ חשוב – להשמר מכפכפים), ולמרות שמעולם לא נשברה לי עצם, מיד ידעתי. ירדתי בכאב ובגלישה לסירוגין על אחוריי במורד 414 המדרגות הצרות. מתחתית המגדל המשכתי בצליעה איטית, שיצרה חיבור מיידי עם קבוצת פנסיונרים צרפתיים שלא ידעו מילה באנגלית, אבל הזדהו איתי ואף הציעו מקל הליכה.
בבית החולים, אישרו שכף הרגל נשברה, ותוך שיחת ג'יבריש של ספרדית קלוקלת (הכי קרוב לאיטלקית שיכולתי להציע) גיבסו אותי עד הברך.
חזרנו אל הוילה המדהימה בת שתי הקומות, שקסמה לי קצת פחות עם גבס.
יום 7, פרוג'יה: בהוסטל חביב בשם 'בית החווה', בנוף כפרי בסמוך לפרוג'יה, העברתי את היום במנוחה עם ספר, קינאה בבנות הבריטיות שקפצו לבריכה הקפואה, וארוחת ערב במסעדה נחמדה שמצאנו באיזור.
יום 8-10, רומא: אחרי נסיון כושל לעלות לקומה השניה, בה נמצא חדר האוכל, אכלתי את ארוחת הבוקר בספסלי הפיקניק שבחוץ. לקחנו איתנו שני טרמפיסטים מהחווה ונסענו לרומא.
בבניין בו התגוררנו שמחתי לגלות מעלית, ונזכרתי בהתלבטות הגדולה שלי מלפני כמה חודשים בין דירה זו לאחרת בקומה רביעית ללא מעלית. פתאום כל צעד נהיה אתגר, וגם הדרך הקצרה אל המונית הרגישה כמו נצח.
את העיר אני אוהבת להכיר דרך הרגליים, אך דוקא ברומא נאלצתי לעשות זאת באוטובוס תיירים. לא ויתרתי על הקולוסאום, בו גיליתי בתור לשירותים שיש למצבי גם יתרונות. ובותיקן נהנתי מכסא הגלגלים שניתן לשכור במקום ללא תשלום.
ביום האחרון אספתי כוחות וביקרנו בפנתאון ובכיכר נבונה הסמוכה. ובערב יצאנו אל רובע טרסטברה, לארוחה איטלקית אחרונה.
בשדה התעופה עברתי מסלול מיוחד בליווי אישי, הישר אל מטוס ובחזרה להחלמה בבית, עם געגועים לאיטליה.
