הואן זיל: הפאס (Pass) האלמותי שברגע שהתחלת אותו אין ממנו דרך חזרה. והדרך ארוכה (אורכה כ-12 ק"מ והיא אורכת בין שעתיים וחצי ל-6 שעות תלוי בנהג... (המעבר נקרא על שמו של מושל הקאוקולנד בין השנים 1942-1981 וזוהי אינה "דרך" אלא מסלול שהוכשר על ידי הסתת סלעים, על בסיס מתווה-מסלול בקר אי שם בשנות ה-60 על ידי Ben Van Zyl בנו של אותו מושל ומאז לא ניכר שנעשה בו דבר פרט למעבר הרכבים הכובש ומשנה אותו תמידית בהתאם לעונות השנה (למרות שאי שם קראתי שהדרך הורחבה במהלך מלחמת ה-BUSH לטובת מעבר כלי רכב צבאיים). בעקרון נוסעים בו רק בכיוון מערב, בעיקר מאחר והדרך צרה מלהכיל 2 רכבים (ואין דרך לדעת אם יש בה מישהו עושים אותה רק מהכיוון הנגדי). במקור חששנו להכנס לדרך הזו ללא רכב נוסף בסביבה. ידענו כי רכבי הדרום אפריקאים שראינו ביום האתמול כבר חצו אותה מזמן. רכבים אחרים לא נכנסו אליה באותו בוקר לפנינו. יכולנו להמתין (להמשך היום או למחרת) אבל מצויידים בהמלצות JJ ובושמאן שאמרו שהשד אינו נורא כל כך, החלטנו להכנס לבד. ליתר בטחון הדלקנו את הטלפון הלוויני ווידאנו כי הוא טעון כהלכה.
הדרך שהילכה עלינו אימים התגלתה כשילוב של ירידה סבירה משובצת בלא מעט מעברי שטח מפחידים ומפתיעים. לא משהו שעבודת צוות משובחת שפיתחנו, הכוללת הליכה רגלית, הכוונה ומילוי מדרגות ובולדרים שלי ונהיגה משובחת שלו, לא יכלה לו. באופן מוזר ליווה אותנו רגלית בחור משבט ההימבה (מאחר והוא לבש בגדים רגילים רק אח"כ גילינו זאת עליו) ולמרות שלא נזקקנו לשרותיו היה בו משהו נוסך בטחון. והיה לנו צורך בכזה בעיקר כי במהלך הדרך חלק מהזמן הרכב היה תלוי בין שמיים לארץ. בנקודת העצירה על הנוף (Look out) הצטרפה משום מקום בת הימבה שהגיעה אלינו מתנשפת וביקשה לעצמה איזה מצרך. ממש לא היינו קשובים אליה וצרכיה (ולמען האמת אחרי 3 ימים בKaukoland קצת נמאס לנו להיות מקור לאספקת תושבי השבט היפה אך חסר העכבות הזה).
3 שעות אחרי ואנחנו בסוף הpass. משאירים אבן חתומה על ערימת האבנים של מי שחצו אותה לפנינו. מזכרת. המלווה שלנו כבר החליף בגדיו. הוא הלך את הדרך רגלית על מנת לחבור לחברו שישב שם (לא נראה שבמטרה כלשהי). השארנו להם מים ומשהו לאכול ולאחר הפסקה קצרה יצאנו למרחבי המריאן פלוס – העמק המרהיב ביופיו שנקרא על שם אשתו (או אחותו) של הגיאולוג הגרמני שחקר לראשונה את האזור בשנת 1890 ועל שמו קרוי עמק ה- Hartmannהמקביל. תהינו האם הוא אהב אותה יותר מאשר את עצמו והאם העמק "שלה" יפה יותר משלו.
העמק המרהיב של מריאן נפתח לעומתנו בנופיו עוצרי הנשימה. מוקף בהרי גרניט חומים וצבעי החול מתחלפים מלבן לצהוב לכתום ולאדום. מרהיב כאן! להשלמת התמונה מצאנו קבוצת סוסים במרעה (מוגזם לקרוא לזה מרעה אבל העשב המפורסם של המריאן מעטר את החול הכתום בנקודות ירקרקות) ובמקום אחר חבורת בנות יענה שבורחות מאיתנו במהירות. אפילו בזברות של המריאן קינאנו. עברנו את סימוני האבנים בדרך ה'מבקשים' שלא לסטות 'מדרך הישר'. ואנחנו ממושמעים. את המקום הזה אסור להרוס בעד שום הון שבעולם.
חלפנו על פני בית הספר הנייד והגענו אל שער הקאמפ של השוויצרים. JJ הזכור לטוב מהלילה הראשון סיפר לנו אודות הזוג המוזר שנטש את בזל או ברן לטובת המדבר הזה ועתה הם מתמודדים בדרכם השוויצרית עם קשיי החיים במקום. Camp Syncro ועכשיו ריאן פותח לנו את השער אחרי שצפצפנו בנימוס (ולבקשת השלט) 2 פעמים. המקום מלא למדי ו-2 מקומות נותרו בו: אחד צמוד לקבוצת רכבים דרום אפריקאים ואחד גדול יותר המתאים לקבוצה. הם לא היו סגורים אם הקבוצה אכן תגיע והסכמנו שנצא לסיבוב קצר. אם יגיעו ניקח את המקום הפנוי ואם לא נתמקם במקום הגדול יותר. חייכנו בנימוס לדרום אפריקאים ויצאנו לתור את האזור. כ-7 ק"מ צפונית למקום שוכן לודג' המקיף על שרשרת הרים נהדרת. אבל לא היינו מחליפים את הקאמפ למרגלות הקוניני שבחרנו ודי מהר סבנו על עקיבנו. שרה, דחקה בריאן לתת לנו להתמקם בשטח הגדול וכך בתמרון אחד החנינו ופצחנו במלאכת פתיחת האוהל. מסתבר שחיכו לנו. זאמה ורונדה שהיו שם לילה קודם יידעו את חבורת הדרום אפריקאים שאנו בדרך וכולם נשמו לרווחה כשהגענו. מיותר לציין שאנו הישראלים הראשונים במקום (ולא בפעם הראשונה) והיינו קצת אטראקטיביים בשל כך. רם הידידותי פצח בתאור הדרך שעשינו ובהזנת קואורדינטות מהמפה שלנו לGPS שלהם. הם: קבוצה של 2 זוגות חברים בגילאי ה-60+ שהגיעו מדורבן (Durban) שבדרום אפריקה. הזוג החביב מבין השניים הינם בעלי חוות בקר בינונית (6000 דונם) הותיר את ביתו לנהל את העסק ויצא עם אשתו וזוג חברים למסע בן חודש. המפה שלהם מסודרת לעילא: התאריכים מסומנים בה בהתאם לקצב ההתקדמות המיועד שלהם. הם גוררים עימם טריילר מזווד מצוייד במלאי בירות קרות ויין לנשים, כלים לכביסה ולנקיון כללי (כולל מברשות וכפפות שנשלפו על מנת לצחצח את הרכב). הם מגיעים לכל מקום ליומיים שלושה. משאירים את הטריילר ונוסעים למרחקים קצרים ושבים ללינת לילה. הם אנשים חמים ופתוחים, נהדרים בחביבותם. הקאמפ עצמו מבהיק בנקיונו (שוויצרים) וביעילותו. ראין סיפר לנו על עצי התאנה שנטע ושהוא משקה במים אפורים במחזור פשוט (שתהינו איך לא מתקיים בשום מקום אחר שעברנו בו עד היום). הוא מודיע לכלל השוהים כי הוא מדליק את דוד המקלחת ושאוטוטו כולנו מוזמנים להתקלח במים החמים. במקביל אנו צופים בנערים צעירים הנכנסים אל נהר הקוניני לרחיצה. המקום שורץ תנינים (בבריכות העומדות בשולי הנהר) אבל הם מצויידים באבנים נכנסים אל הערוץ הזורם ואולי המים הזורמים והאבנים נוסחים בהם בטחון שכלום לא יקרה להם. ממול בגדה האנגולית משפחת קופים מתכוננת לפריסת הלילה שלה.
ריאן ושרה באים להיפרד. הם עוזבים בלילה בשעה 02:00 מאחר ולמחרת בבוקר יש להם פגישה בבנק בOpuwa והדרך תארך 6 שעות לפחות. המחשבה שהם עומדים לעבור את הדרכים האלה לבד בלילה בחושך כבר הותירה אותנו מלאי הערכה לזוג הצעיר והנמרץ הזה. אותנו ואת הדרום אפריקאים החביבים שמתעניינים במסלול הטיול שלנו, בישראל ובכלל באנשים צעירים. אנו מלאי הערכה לקבוצת בני ה 60+ המטיילת ברחבי השכנה הצפונית בתנאי שטח.
* עוד על מסלולי המסע בנמיביה בבלוג אסנת ורם מטיילים בעולם
