ויזה ומעברי גבול בבוליביה ”עדכון: מעבר הגבול מפרו לבוליביה (קופקבנה/יונגויו)“

מעבר הגבול בעייתי ביותר, וטועה מי שחושב שאם רק יבוא עם כל המסמכים וישלם מה שיבקשו יצליח לעבור חלק. צריך עצבים חזקים, נחישות, ספרדית בסיסית חובה, כל הניירת, דולרים במזומן ואולי גם מזל. מי שיגיע בהופעה מרושלת, ידבר לפקיד בהתנשאות או יעמיד פנים של אידיוט שלא ידע – פשוט לא יצליח לעבור. מי שזה ביקורו הראשון בדרום אמריקה, שישקול לוותר על בוליביה בכלל, יש מספיק מה לראות ביבשת ואם לא רוצים אותנו אפשר להחליט פשוט לא לבוא. עבור מי שהחליט לנסות בכל זאת – להלן המקרה של אשתי ושלי:

הכנו מראש מהארץ תיקיות עם כל המסמכים הדרושים כפי שמופרטים כאן באתר. מבחינת טפסים – שימו לב שיש צורך בשלושה טפסים שונים: האחד – בקשה לוויזה (אירופאים פטורים מזה); השני – טופס כניסה/יציאה לביקורת גבולות, בדומה לנדרש בכניסה לפרו למשל; השלישי – טופס הצהרה למכס. את שני האחרונים קיבלנו עם העלייה לאוטובוס בפונו ומילאנו בדרך. מן הסתם, אפשר גם למצוא אותם במעבר עצמו, אלא שיש עלינו הישראלים לחץ זמן כי האוטובוס לקופקבנה לא יחכה לכם.

מלבד הטפסים, מקפידים שם על תמונה אחת עם רקע אדום (בגודל 4X4), צילום בצבע של הדרכון, צילום פנקס החיסונים (Yellow Fever), תנועות בחשבון הבנק באנגלית, הזמנת מלונות לכל השהייה (אך הסתפקו גם במייל אישור שקיבלתי מהוסטל והדפסתי) וכרטיס יציאה מבוליביה. צילום כרטיס אשראי הכנתי, אך לא רצו לקחת.

אחרי החתמת הדרכון ביציאה מפרו, המשיכו ברגל מרחק קצר עד שתראו מצד שמאל בניין לא גדול של ביקורת הגבולות הבוליביאנית. יתכן שתראו תור די ארוך של מטיילים מחוץ לבניין – זה לא התור שלכם! מדובר בתור של אלו שלא צריכים ויזה ורק מחכים להחתמת כניסה או יציאה בדרכון. לכם אין ויזה ולכן עליכם לפלס דרך לתוך המבנה (הכל בקומת קרקע) ולפנות לאשנב האשרות שמשמאל לתור – שם קרוב לוודאי לא יהיו עוד מטיילים, ותמצאו עצמכם מיד מול הפקיד.

כשתגישו לו את הדרכונים והוא יראה שאתם ישראלים, הוא יגיד שאתם חייבים להוציא ויזה מראש בפונו ויחזיר לכם את הדרכונים. כאן דרושה אסרטיביות ונחישות, אך בנימוס, בחיוך, לא בסחבקיות, בעדינות ותוך שידור בקשה לעזרה בהכנעה... הפקיד ממשיך להתעקש שצריך ויזה מראש, אמרתי לו שאני יודע, אבל זה הליך שלוקח 10 ימים ואין לי את הזמן...

הוא חזר על דברי בהפתעה כביכול – סימן חיובי ראשון להתקפלות שמתקרבת, אבל זו עדיין לא באה. השתמשתי בכל מה שיש לי – ששם משפחתי PAZ כמו לה-פז (חיוך תמיד עדיף על כעס) וכמובן הצבעתי על תאריך הלידה שלי בדרכון שהוכיח שיש לי יום הולדת (42 – גם הגיל שיחק לטובתי) וביקשתי שיעשה לי יום הולדת שמח...

הוא התחיל להתרכך, אבל נראה לי שמה שסגר את העניין היה שאמרתי שאנחנו מבקשים רק חמישה ימים (מה שהיה נכון. בכל מקרה, בסוף נתן לנו חודש). לא דיברתי איתו על כסף, לא היו שום התלחששויות עם שוטרים ובכלל יש לציין לא הייתה אווירה מאיימת או מפחידה – ובסוף קיבל את הבקשה.

לקח ועיין בכל המסמכים, קם, חזר, תייק, לקח לפחות 10 דקות ואז אמר "100 דולר" (לאדם). כתבו כאן שהאשרה לישראלים אמורה לעלות 90 דולר – לא מצאתי שום חיזוק לקביעה הזו, לא במעבר עצמו ולא באתרים של שגרירויות בוליביה בעולם. אז אפשר אולי לקרוא לזה 90 לוויזה ועוד 10 שוחד, Whatever – בשורה התחתונה ביקש וקיבל מכל אחד מאיתנו 100 דולר והנפיק לנו ויזה לחודש, בלי קבלה על התשלום.

סיכומו של דבר: סביר להניח שהכל היה משחק מצד הפקיד, שהוא חייב להגיד שצריך להוציא ויזה מראש ובכוונה מכניס אותנו לסטרס כדי שנשלם בלי להתווכח – יכול מאוד להיות, לא יודע – יש לי רק ניסיון אחד. שמעתי לפחות על מקרה אחד השנה שישראלי לא הצליח לעבור ובכלל מעטים אלו שמנסים. מהמעט שראיתי, בוליביה התרוקנה מתרמליאים ישראלים, אפילו בסלאר לא שמענו עברית.

טיפ נוסף: המעבר עמוס באמצע היום, עם מטיילים שיוצאים מפונו או מלה-פז בבוקר. אני ממליץ לקחת מפונו את האוטובוס שיוצא בשעה 2 אחה"צ; אחרי שעתיים וחצי מגיעים לגבול, קרוב לשעת הסגירה ונראה לי שהסיכויים משתפרים. מספיקים להגיע לקופקבנה לפני החושך (18:30 שעון בוליביה). יש מכונות צילום בתשלום בצד הבוליביאני (שחור-לבן). אין קליטה בסים פרואני. שערי המטבע טובים יותר בקופקבנה מאשר בשני צידי הגבול. היציאה מבוליביה חלקה לגמרי.