סוף אפריל בואכה מאי, עננות נהדרת בשישי מדרבנת לתכנון טיול זריחה בשבת.
אני מצלצלת ליואב דרעי, חבר עתיר ידע ומורה דרך מחונן, ומקבלת מסלול אינסטגרמי ממש. תוך שעה נרתמים משוגעים נוספים לדבר, טוענים סוללות, מרוקנים כרטיסי זיכרון וקובעים להיפגש ב- 6.00 בבוקר בפיסגת התבור.
שעות ספורות אחר כך, כשדיווחי מזג האויר מתריעים בבירור על גשם שוטף בפסגות ההרים ביחד עם שלג אפשרי בחרמון - אני נשברת. בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? מה רע לי מתחת לשמיכה כשקולות הרעמים יישמעו בחוץ? לעומתי הנרגנת, הקבוצה תוססת חיים. מצרכים מחולקים לארוחת בוקר בשטח, עדשות מצלמה נארזות וכרטיסי זיכרון מתרוקנים לקראת הבאות. ג'אנה מתעלמת בחן מהרמזים העבים שלי להכריז על ביטול ואפילו יפעת מתנדבת לנהוג, כך שאפילו תירוץ קטן אחד לא נותר לי לרפואה.
לפנות בוקר, ב- 4.00 ליתר דיוק, אני מציצה בטלפון עם תקווה אחרונה שרעיון העיוועים מאתמול קרס או לפחות נדחה. כלום. אני מסננת קללה חרישית, מתארגנת בזעף ויוצאת.
באשמורת ראשונה אנחנו נוסעות בכבישים חשוכים, גשומים. מביטות זו על זו בעיניים רושפות, וממתינות שאחת מאיתנו תישבר ותודיע על חזרה הביתה, להציל את שעות השינה האחרונות ממנוחת השבת.
שקט. אף הגה לא נשמע.
על פיסגת התבור אנחנו מגלות מכוניות נוספות, עומדות בגשם שוטף. יושביהן מביטים בנו באשמה. המצפון שלי מעולם לא עבד קשה כל כך. 40 דק' תמימות אנחנו ממתינים לראשון שיישבר, יחזור על עקבותיו ויסמן לכולנו לשוב על עקבותינו. כלום. חבורה של עקשנים אחוזי אופטימיות.
זריחה לא ראינו, אבל בתום 40 דק' התבהרו השמיים. עננים סמיכים, לבנים ואפורים, הסתדרו כמו בציור, ו- 12 איש חמושים במצלמות ובמעילים יצאו החוצה עם חיוך מאוזן לאוזן, מתחבקים לקראת יום מבשר טובות סופסוף.
קשת יפהפיה, צבעונית, החלה להימתח על פיסגת התבור, בינות לעננים. אנחנו צווחים מאושר. הנה הגמול שלנו על השכמה באישון לילה. מדובר היה, כפי שעוד ניווכח, בגמול ראשון בלבד, כי השבת הזו עתידה היתה להפתיע אותנו בכל כך הרבה היבטים.
לאחר עשרות קליקים מול נוף עוצר נשימה וקפה שחור וריחני שהתבשל על גזיה קטנה בתא המטען של אחד הרכבים, אנחנו שמים את פעמינו לכיוון הכנסיה שבקצה ההר. כנסיית ההִשְׁתַּנוּת שייכת לזרם הפרנציסקני-קתולי בנצרות. על פי המסורת, התרחשה כאן ההִשְׁתַּנוּת של ישו, אירוע שבמהלכו דיבר עם משה ואליהו, ואוּשַׁר מעמדו כבן האלוהים. הכנסייה נבנתה על ידי האדריכל אנטוניו ברלוצי במשך חמש שנים בראשית המאה ה- 19. על ההר ניצב גם מנזר יווני-אורתודוקסי המוקדש גם הוא להִשְׁתַּנוּת.
אנחנו צועדים בדרך היפה משער הברזל, דרך שדרת ברושים, אל פתח הכנסיה. הנשימה כמעט נעתקת אל מול הנוף הפתוח שהכנסיה צופה אליו. ברקע נשמעים קולות שירה של צליינים, נזיר עוטה גלימה חומה הקשורה למתניו באמצעות חבל נעתר בעיניים טובות למצלמה שלי. אפילו הדרך הארוכה חזרה הופכת נינוחה כשקרני שמש ממוקדות חודרות אל בין הברושים ויוצרות מולנו משחקי אור וצל.
רבע שעה אחר כך אנחנו חונים בצד הדרך, לא מוותרים על תצפית מופלאה אל הנוף, ופותחים שולחן לארוחת בוקר בשטח, שאין כמוה: סלטים טריים, מיני מאפה, ירקות ופשטידות וכמובן תה צמחים חם. ענן קודר שהתמקם בדיוק מעלינו, נשבר בבת אחת ומטח גשם אימתני וממוקד ניתך בזעם על השולחן שלנו, המלא כל טוב. שוב מתברר שאין יאוש בעולם כלל, וגם גשם שלא בעיתו מתקבל בהבנה. בעוד אנחנו נוטפים מים, ארוחת הבוקר מעתיקה את מקומה לטובת תא המטען של אחד הרכבים. מטריות נפרסות ומעילים נרטבים. שום דבר שיכול לקלקל גרם אחד של מצב רוח מרומם ותאבון בריא.
כצפוי וכנהוג, דקות לאחר שהארוחה נאספת, שמש יפה הִזְדַּהֲרָה בשמיים, מנחמת את הרטובים שבינינו. אנחנו מחייכים זה לזה. כלום ושום דבר לא יוכל לקלקל את היום הזה. אנחנו נכנסים חזרה לרכבים ויוצאים בשיירה ארוכה וצוהלת לכיוון כפר כמא, אחד משני הכפרים הצ'רקסים בארץ.
הדרך אל הכפר עוברת בין שדות חרושים, חלקם קצורים. באלות של תבואה שנקצרה ונאספה קורצות לנו מרחוק. כרמים ירוקים, מסודרים בשורות ישרות, שעננים מופלאים מעטרים אותם, גורמים לנו להחסיר פעימה ולשלוף מצלמות.
רטובים מגשם, שמחים ומאושרים על שעות האושר שחווינו, אנחנו מתיישבים במוזיאון למורשת הצ'רקסים, ומקשיבים לדוד, ששום דבר בחזותו החיצונית לא היה מסגיר את מוצאו, או כפי שהוא מציין בחיוך: את הקרניים השארתי בבית ואת הזנב למדתי להסתיר. מולנו ג'ינג'י בהיר עור, ללא שמץ של מבטא זר, שבקיא בתולדות העדה הצ'רקסית ממנה הוא מגיע, ואת המסורת שלה הוא יודע על בוריה.
הצ'רקסים הם עם שמוצאו בצפון הקווקז. בשנת 1864 החל גירושם מן הקווקז כחלק מרצח העם שביצעה רוסיה. כיבוש הקווקז בידי האימפריה הרוסית במאה ה־19 הביא להרס רב – קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה־19. הכנסיה שתמכה תמיכה שקטה בכיבוש הרוסי, הובילה את הצ'רקסים להתנער מהנצרות, ולהתאסלם בהדרגה.
בישראל חיים הצ'רקסים בשני כפרים בגליל: ריחניה וכפר קמא, מתחתנים בתוך העדה בלבד, ועל ידי כך משמרים מסורת ותרבות מהעתיקות שיש. בחודשי הקיץ נערכים פסטיבלים בכפרים הצ'רקסיים, ובמהלכם לובשים בני העדה בגדים מסורתיים, רוקדים ריקודים צ'רקסיים וחוגגים בלווית תיירים רבים שמגיעים לקחת חלק בחגיגות הצבעוניות והשמחות בגליל.
עם תום ההסבר, מוביל אותנו דוד לסיור במרכז העתיק של הכפר, שסימטאותיו הצרות והיפות עשויות בזלת. מסגד אחד ויחיד נמצא בלב הכפר, ומקבל אליו את תושביו. הכפר שקט מאוד, חרף המבקרים הלא מעטים בו, ורחובותיו מצוחצחים למשעי.
אנחנו נפרדים מדוד בתודה על סיור מאלף, מלמד ויוצא דופן, ומאחר שאנחנו מתקשים להיפרד מהכפר, אנחנו צועדים לכיוון המאפיה המקומית ומצטיידים בכל טוב: גבינה ייחודית, חלוז' חמים (מאפה צ'רקסי ממולא גבינה) וכנאפה מתוקה שהוכנה לנגד עינינו.
בדרך הביתה אנחנו עוצרים שוב ושוב בצידי הדרך, מרותקים למראה השדות הנפרשים מולנו, תחת שמיים כחולים ומעוננים. הגשם שיורד מעת לעת לא פוגם ולו כהוא זה בשמחת היום הזה, נהפוך הוא. יום גשום, מעונן, סגרירי-במידה בסוף אפריל הוא מתנה לא צפויה ואושר לא קטן, בטח ובטח לחובבת חורף מושבעת כמוני.
כדי לדחוק עוד קצת את הקץ, אנחנו עוצרות להפוגה נעימה בעגלת קפה, מביטות עוד ועוד בנוף החקלאי המרהיב שמעבר לכביש ונושמות אויר צח מלוא הריאות.
בדיעבד, כמו תמיד, מתברר שהשכמה טרם אור ראשון תמיד מוכיחה את עצמה.
ככה סוגרים שבוע. ככה פותחים שבוע חדש.
