יוצאות לדרך

בקיץ נגמרו הלימודים של יאלי ושלי. פרוייקטים אחרונים, מבחן בכתב, עבודה אחרונה ותכף יהיה התואר מושלם. הזמן שאחרי סוף סוף נראה באופק. מה עושים? הרגשנו כמו אפרוחי פלסטיק שמישהו מתח להם את הקפיץ ומתח ומתח ומתח... וברגע שנשלים את התואר -; פק! המתח פוקע בבת אחת והם מקפצים בכל החדר.

לאן נלך? רצינו לטוס, אבל אין לנו זמן לתכנן וגם אין הרבה כסף. ליאלי יש רק חודש אחד לטייל בו. WOOF היה פנטזיה של שתינו מזה זמן ועכשיו לנסוע לאנשהו, לעבוד בחווה לנשום אוויר ולחזור נראה הפתרון המושלם. מסתבר ש-WOOF מוגבל לפי ארץ יעד ואנחנו לא בדיוק יודעות לאן אנחנו רוצות לנסוע, כך שהגענו לאח הפחות מוכר של WOOF -; HelpExchange, אתר פתוח הרבה יותר. לא רק חוות אורגניות אלא גם מקומות אחרים ומנוי אחד פותח לפנינו את כל העולם. פניתי לעשרים מקומות במרחק טיסה זולה מהארץ מתוך מחשבה שאולי חלק קטן מהם ירצו ויוכלו לקבל אותנו בהתראה קצרה. בית חולים לחיות ביוון, משפחה בכפר בסלובניה, שיפוץ טירה עתיקה שתהפוך למרכז יוגה ומדיטציה בצ'כיה, עבודה בהוסטל בקרואטיה, בציר ענבים ברומניה ועוד המון אפשרויות. להפתעתנו, כל האנשים שפנינו אליהם רצו שנבוא. כולם שמחו לפניה והיו מוכנים לתאריכים שנתנו ולזה שלא נעבוד בשבת. עכשיו מה עושים?? עשיתי סינון ראשוני והבאתי ליאלי את שני הפיינליסטים -; הטירה העתיקה בצ'כיה וחווה לייצור גבינות אורגניות של זוג בריטים צעירים בבולגריה. תחושת הבטן של יאלי אמרה בולגריה. קבענו איתם במייל, דיברנו איתם בטלפון וסיכמנו שנגיע אליהם לכפר שבוע אחרי הנחיתה ונהיה בקשר יומיים קודם כדי לקבל הוראות מדויקות מאיפה שלא נהיה. יאללה, מאלתרים!

 

מצאנו טיסה במחיר טוב יומיים אחרי המבחן שלי בעל פה, סידרנו בקאוץ'סרפינג מארח ללילה הראשון בסופיה, קנינו מדריך קטן לבולגריה ויצאנו לדרך -; בלי תכנית, עם כמה שפחות ציוד והמון פרפרים בבטן. הטיסה לסופיה היתה קצרה להפליא. זו הרגשה משונה מאוד לצאת מהבית בבוקר, להסתובב כמה שעות ולהיות בצהריים במקום אחר לגמרי. בסופיה באוגוסט בצהריים -; חום אימים. לא כזה שונה מהארץ. ואנחנו בדרך לבית של קאמן ומיגלנה, עם הקיטבג על הגב, נוטפות זעה וגוררות מבטים מלאי רחמים מכל העוברים ושבים. הדרך אליהם הביתה נראית ארוכה ומתמשכת. נוסעים באוטובוס ואז בטראם ואז הולכים ברגל, וכמובן שהלכנו לכיוון ההפוך ממה שצריך והשכונה לא נראית כל כך מוצלחת ואין טלפון ציבורי בסביבה כדי להרים להם טלפון ולשאול ו... בסוף עצרנו ליד הפאב השכונתי. דוכן קטן ועשרה גברים יושבים שם בכסאות פלסטיק ושותים בירה בפנים זועפות. לשאול? לא לשאול? עדיף לשאול, תמיד. שאלנו. באנגלית. והם הסתכלו עלינו בתהיה. התיישבתי. אין מצב שאני ממשיכה ככה. הורדתי את הקיטבג ושלפתי את המניפה האדומה שלי להשיב את רוחי. כל כך נשי מצידי. חיוך התפשט כמו גל איטי על הפנים של כל יושבי הפאב. אחד מהם ניגש אלינו ושאל בבולגרית "מה בעצם אתן צריכות?" הראינו לו את הפתק עם הכתובת והטלפון. הוא התקשר לקאמן בנייד שלו ולקח אותנו עד הבית. כל כך פשוט. וגם לא רחוק. עלינו לקומה השישית, קאמן הראה לנו את החדר שבו נישן, הנחנו את התיקים ויצאנו לגג.

 עכשיו הגענו. השמש נרגעה קצת, רוח נעימה, הר ענק וירוק מתנשא למולנו. לא להאמין שאנחנו בעיר. מתרווחים על הספות בחוץ, שיחה טובה, בקבוק יין נפתח והשוקולדים הישראליים שלנו מתקבלים בחיוך. שלווה. היינו יכולות להישאר שם שעות, אבל פתאום התקדרו השמים ובאה הרוח ובאותו מקום שכל היום עמד לוהט בשלושים וחמש מעלותיו,התחילה סופת ברקים להשתולל. רוח וגשם, ברקים ורעמים. באוגוסט! לא נפוץ, אבל קורה. הסערה הבינונית נמשכה יומיים. נכנסנו פנימה, הדלקנו את האח והסתכלנו על קאמן מבשל. האיש טבח חובב ומארח מושלם. ישבנו לארוחת ערב בולגרית כמעט-טיפוסית: בשר לא היה שם (איי, הצמחונות, הכשרות...) אבל היתה בניצה והיו פלפלים קלויים וחצילים בכל מיני צורות ובקבוק ראקייה שחשף אותנו למסורת בולגרית ותיקה -; פותחים בקבוק בתחילת הארוחה ולא עוזבים עד שהבקבוק נגמר... הבית היה חם, האלכוהול עשה את שלו ובאחת בלילה הלכנו לישון, מתכרבלות בפוך, חולמות חלומות נפלאים בחיוך גדול. לילה ראשון בדרך חדשה.