יום הולדת לנועם

אתמול היתה יום הולדתו של נועם, וחוץ משיחות טלפון שקיבל החלטנו לא לציין
את היום אלא להעביר את החגיגות ליום ראשון בו נערוך לו מסיבונת וניתן לו
מתנות.
החלטנו ללכת הפעם לחוף שמוזכר בספרי התיירות כחוף היפה ביותר בסיהנוקוויל.
התחלנו ללכת ברגל בחיפוש אחר טוקטוק. הראשון שמצאנו רצה 10
דולר לכיוון אחד וש' נפטר ממנו במהירות. בינתיים עמדנו כולנו ליד מסעדה
וכמובן הילדים עוררו התפעלות והשיחה הרגילה: מה, שלושה בנים? ופרצופים
אמפאטיים. צילמתי מוכר שעבר עם אסל (מעתה ייקראו הסלים עם המאזניים בשמם העברי אסל) ובו כל מני דגים מיובשים עם הילדים הסקרנים שלי. בסוף מצאנו טוקטוק שלאחר מיקוח הסכים
לקחת אותנו הלוך חזור ב 7 דולר (הוא חיכה לנו שלוש שעות בחוף). מסתבר
שהחוף די מרוחק וכדי להגיע אליו נסענו יותר מחצי שעה שחלק מהדרך על אדמה
לא סלולה בצבע אדום. מדי פעם צץ איזה בית קטן עשוי מעץ ומפח ומישהו שוכב
על ערסל בחוץ.
 החוף אכן מאוד יפה, ובעיקר שקט. יש מעט מסעדות ועסקים ניידים קטנים
(נשים וילדים עם צמידים, בדים, פירות, לובסטרים, נשים עם תיק פלסטיק קטן
שמציעות טיפולים קוסמטיים: פדיקור, מניקור, מריטת שערות בחוט ומסז'). הים
פתוח ורחב ואין אף אתר בנייה,רציף או ערימת זבל שמפריעים בעין. הילדים ואני עשינו
טיול למצוק שאליו הוליכו מדרגות, אך נועם החליט לטפס על האבנים (התחלפו
היוצרות -הוא נהיה אמיץ ועומרי החששן). הגענו למלון שבו מסתתרים בין עצי
ג'ונגל בונגלוסים בנויים על כלונסאות. ירדנו בשביל מרוצף אבנים קטנות
והגענו לים שבו פזורים סלעים ענקיים מסותתים בצורות שונות כמו בד מקומט,
עם גומחות מים כמו אמבטיות קטנות (גבים) שהילדים טבלו בהן. גם נתנאל טבל
בהתלהבות רבה ושמח לרדת מידיי הכובלות, אך כשההתלהבות שלו הגיעה לשתיית
המים כמו שהוא עושה באמבטיה בבית, הוא חזר לידיים שלי אך לא בלי קולות
מחאה. לא היתה איתי מצלמה -חבל.
אחר הצהריים היו שתי אי הבנות קלות. בבוקר לקח זוג את ש' טרמפ לשוק, הם
טענו שהם גרים בבניין הסמוך אלינו, דיברו אנגלית, קשקשו איתו על הא ודא
וגם על כך שהם בונים בית חדש. אחר הצהריים התייצב הבחור, סימון, שפעם היה
מורה לאנגלית וכיום עובד בנמל, עם הלקסוס שלו (יש כאן הרבה לקסוסים) מתחת
לבית ואמר שהוא מזמין את כולנו לסיבוב. ש' הצטרף אליו, הם אספו חבר והלכו
למסעדה שם התעקשו להזמין אותו, וסימון התחיל לדבר עם ש' על עסקים ביחד
ועל השקעות, עד שש' היה חייב לומר לו כמה פעמים שהוא לא איש עשיר. מאז
נעלמו עקבותיו של סימון. אי הבנה שניה היתה כשקיבלתי טלפון מהדואר
ונתבקשתי לבוא לקחת מכתב. לא הצלחתי לפענח את הכתובת, אז ניגשתי לאן עם
נייר ועט וביקשתי מהאיש בטלפון למסור לה את הכתובת. הם דיברו שתי דקות
בערך והיא לא רשמה אף מילה, ביקשה מש' כסף, נעלה נעליה ונעלמה. לקח לי
כמה רגעים להבין שהיא הולכת לדואר והתחלתי לרדוף אחריה ברחוב במטרה
להחזיר אותה. לא היה קל להסביר לה שלא היא זו שצריכה ללכת. את הכתובת
כמובן לא השגתי, אבל הגעתי לשם בכל זאת. כמובן שלקחתי איתי פספורט בשביל
הזיהוי, אך יש להם שיטות עדכניות יותר....הפקידה בדואר ביקשה ממני לזהות
בפנקס את מספר הטלפון שלי, התקשרה למספר וכשראתה שהוא מצלצל נתנה לי את
המכתב שבו כרטיס הויזה שלי מהבנק. אין מה לומר, השיטה שלה בטוחה יותר.
כל הזמן שאלתי את עצמי איך חוגגים כאן יום הולדת ובדיוק אתמול, בתאריך
יום הולדתו של נועם, הזדמנתי למסיבת יום הולדת לילד בן שלוש. ליוויתי את
אן הביתה (היא ביקשה לקחת את נתנאל והסכמתי בתנאי שאצטרף). מול המכולת
שלה ראיתי הרבה זוגות כפכפים בכניסה, כמה ילדים עם כובעי ליצן על הראש,
המון בלונים והשיר happy birthday to you שרץ בוידיאו באנגלית משולבת
קמבודית מליון פעם. אן לקחה את נתנאל לראות את הבלונים ומיד והחלו לצלם
את כל הילדים עם נתנאל. חזרתי הביתה והבאתי אתי את נועם ועומרי, אז כבר
הגיע שלב העוגה והנרות, זיקוקים שחולקו לכל ילד, והמבוגרים ריססו בספריי
חוטים. גם את נועם ועומרי העמידו לסדרת תמונות, וכיבדו אותם בעוגה ובמיץ.
בקיצור, כל מה שנשאר לי לעשות זה להשיג בלונים, כובעים, עוגה ואם אפשר - גם ספריי.