הלם הפרדאקשאנה – חלק א'
...ירח צהוב-אדמדם מלא, ענק, מאיר מעל פסגת ההר הקדוש ארונאצ'לה (Arunachala), ורחל אומרת שבכל השנים שהיא חיה כאן היא לא ראתה ירח כזה גדול. "זה בטח לכבודי", אני אומר לה בשקט מאחור ושומע את חיוכה. שנינו רכובים על הקטנוע הצהוב של רחל, היא נוהגת ואני מאחור, מחבק את מותניה, ושנינו מקפצים יחד אתו על הבורות והמהמורות שבדרך העפר החצי סלולה, בדרך אל הצ'אי שופ שלאורך מסלול הפרדאקשאנה (Pradakshana). כשאנחנו מתקרבים ממערב אל הכביש המקיף את ההר אנחנו כבר מתחילים לראות אותם: מאות ואלפי אנשים צועדים ברגליים יחפות על הכביש. המונים, זוגות, משפחות, שבטים, כפרים שלמים, כולם-כולם צועדים באותו מסלול מפורסם בן 14 ק"מ המקיף את ההר הקדוש. וואו! מה אגיד לכם, איזה מראה מרשים, דבר כזה לא ראיתי בחיי. מלא נשים צעירות ומבוגרות בשמלות סארי צבעוניות חושפות בטן תחתונה ושחומה, לעיתים מלאה ועולה על גדותיה ולעיתים רזה וחושנית, חלקן עם בני זוגם ואחרות בקבוצות של נשים. גברים מכל סוג ומין, נערים ונערות צעירים, ואפילו כמה ילדים קטנים, ידיהם הקטנות נתונות בידי הוריהם והם צועדים אתם בפרצוף רציני, וברור להם שהם נוטלים חלק בטקס חשוב ביותר. גם פנים מערביות יש בין הצועדים, צעירים ומבוגרים, חלקם צועדים יחפים גם הם, כמו ההודים, ואחרים בסנדלים או נעליים, וכולם כולם מתקדמים בכיוון השעון בזרם ששום דבר לא יכול לעצור אותו, לא גשם ולא סופה, וגם לא חמסין (והאמת שממש חם פה), כמו איזה נחיל דבורים ענק ועמלני שיודע היטב מאין הוא בא ולאן הוא הולך.
הפרדאקשאנה בטירובנאמאלאי
תוך שנייה ברור לי שאני הולך להצטרף אליהם, אל זרם הצועדים הזה, אפילו שאני חצי מת אחרי שתי טיסות ועוד 4 שעות במונית בדרך לכאן, וטרם חלפו 24 שעות מאז שעזבתי את הארץ. אין, אין מצב שאני לא הולך אתם. ההמונים ממשיכים לזרום, ורחל מציעה שאשתה משהו לפני שאצא לדרך, בכל זאת זה איזה 4 שעות של הליכה. אפשר להתחיל מכל נקודה על המסלול, היא אומרת, ובלבד שתשלים סיבוב שלם ותחזור לנקודה ממנה התחלת את ההקפה. על ספסל הבטון מחוץ לצ'אי שופ, עם כוס צ'אי מסאלה טוב ומעורר זיכרונות ביד, היא מתדרכת אותי איך לחזור מכאן לביתה שנמצא מחוץ לעיר, נותנת לי מפתח, וזהו. אין לי מושג איפה אני בדיוק, איך הולך מסלול ההליכה, והאם אמצא את דרכי חזרה לביתה אליו הגעתי לראשונה לפני איזה שעה בקושי, אבל אני בטוח שאסתדר וממהר להצטרף לזרם ההולכים. יום שני, שמונה בערב, ואני נבלע בתוך מאות ואלפי הצועדים בפרדאקשאנה של חיי...
"מה זה, מי זה, עצור רגע!" אתם בטח אומרים, מנסים להבין מה קורה כאן, ואתם צודקים, כמו תמיד. ואם כך, בואו נתחיל מההתחלה, צעד-צעד, במסעי לטירובנאמאלאי ולדרום מזרח הודו.
ובכן, אחרי המסעות שלי לצפון הודו, והמסע לדרום (גואה וקרלה) בעקבות הספר "אלהי הדברים הקטנים" (שסיפוריהם פורסמו ונמצאים באתר "למטייל"), תהיתי ביני לבין עצמי לאן יהיה מסעי הבא בהודו, ואז פגשתי את ערן ורחל, ומהם שמעתי על טירובנאמאלאי, אותה כינה סרי רמאנה מהרשי "ליבו הרוחני של העולם", יחד עם אורנאצ'לה, ההר הקדוש, המהווה את ליבה ומרכזה. לדבריהם "טירובנאמאלאי וארונאצ'לה מהווים מרכז רוחני יוצא דופן המושך אליו מדי שנה רבבות מחפשים רוחניים מכל קצוות תבל, ויחד עם זאת הינו מקום שקט, מלא עוצמה, המעניק מרחב אידיאלי למפגש והתוודעות עם לימודים רוחניים אותנטיים החוקרים את טבע ה'עצמי' וטבע הקיום". הממ... נשמע מסקרן, לא? מהרתי לפתוח את ה"לונלי" שלי ומצאתי שם ש"טירובנאמאלאי היא עיר חשובה למאמיני שיווה המתפללים אליו כאן בדמותו של ארונה-צ'אלסוואר, היבט האש שלו, וכי בכל ליל ירח מלא מתמלאת העיר אלפי עולי רגל הבאים להקיף את ההר". טוב, זהו, בשבילי זה הספיק כדי להחליט שאני נוסע לשם, ביקור במקום כזה חייב להיות חוויה מאוד מיוחדת.
"כולם לפה!", תבשילי קארי לצועדים הרעבים
משנבחר היעד היה צריך למצוא את הזמן, ובמקרה זה אין טוב מחופשת סמסטר (המרצים נותנים עבודות ומסתלקים להם, והסטודנטים המסכנים יושבים וחורשים...). הזמן אמנם קצר, חודש לערך, וזו בהחלט מגבלה בעיני כי בשביל הודו צריך זמן, הרבה זמן, אך יש גם יתרון בעיתוי. היתרון הוא שמכיוון שכאן ובחצי הכדור הצפוני עדיין חורף, סביר שהחום בדרום-מזרח הודו יהיה נסבל, ומי שחווה את חום הקיץ בדרום הודו מבין על מה אני מדבר.
מכאן ועד היציאה הדרך כבר קצרה: חנות למטייל להשלמת כמה ציודים חסרים, מרפאת למטייל בלב המפרץ, שפתאום גילתה שאני צריך חיסון נגד שיתוק ילדים (אחרי כל עשרות החיסונים שקיבלתי בנסיעותי הקודמות), וכמובן לא לשכוח לריאם, אימת המטיילים, לראות שמישהו כבר דאג לתקן את החור בתרמיל הגב, שמשמש כאן בבית את כולנו, ויאללה לדרך!
עוד אוכל לצועדים
