אמן ביטוי שרטט תמונת שקיעה, שבה שמש חלקית ועננים שוברי אור, היוצרים לו קרניים וצורות מושכות עין. התמונה הונחה מול חרטום הדאון של כלוב התעופה ואפשר היה לראות אותה רק מגבוה, מהמקום שבו עוברת דרך הנשר בשמים, הרחק מהנחש עלי צור והיא שמורה לנועזים שבמעיזים. אלו שהגובה הוא מקור הנאתם או סביבת פעילותם. כדי לחוש אותו, הם יגיעו למקומות הנכונים, בהרים, במישורים ובכל מקום שממנו אפשר לגשת לרקיע. כך צנחי רחיפה, כך מטיסי ומוטסי כלים קלים רתומים למצנח וכך הם הדואים בכלי טיס דמוי מטוס אך נטול מנוע, הגולש מגובה באצילות חלקה.
תא הניהוג של הדאון הוא צר וקטן, אך יכול להכיל גם שניים. שעוניו מעטים ופשוטים ויש בו מוט ניהוג ודוושות כיוון, מספר ידיות וחלון בועה שקוף, שבו צהר קטן, המכסה את כל אלו מעל הטייסים. על הכיסוי הזה מודבק חוט קל, שנועד להראות באופן אמיתי את כיוון סטייתו של העוף המלאכותי ולהשאיר בתדהמה מי שאינו בקיא בהלכות שמים. צוות הקרקע מיישר את הגוף המוארך על מסלול ההמראה ומחבר כבל ללולאה שפתיחתה נשלטת בידי המטיס. קצהו האחר של הכבל מוצמד למטוס גורר קל, בתנופת טיסה הוא מרים את הדאון לגובה של כאלפיים רגל, מותיר למטה את הרי מזרח יהודה ובהם מצדה. שם מנתק המטיס את הכבל ומשאיר את הדאון לנפשו. יש בניתוק הזה תחושת בהלה קלה ואיתה בא החופש רב המימדים. החופש לגלוש במרחב, קצת לסטות, קצת לעלות, קצת לרדת ובעיקר להסתובב מול נוף הנראה כל כך שונה ואחר מהגובה הזה ובתוך עצמת שקט בלתי מוכרת. כזו שמלווה שריקת רוח אחרת, זרימת אוויר שונה והבנה שזהו בסיס המגלשה עליה מרחף הדאון את עצמו למטה. יש חשש קל, שמלווה בתנועות רגליים לעיתים כשהדאון עובר בתוך חללי אוויר פחות יציבים. יש מעלות של חרדה בגלל ההמצאות בגובה הרבה ויש תחושות שאינן במקומות אחרים כי ההמצאות היא במקום אחר. מקום שבו ההנאה באה מעירבול כל התחושות האלה יחד, כמו מרקם של עוגה טעימה בראשית דרכה, בתוך כלי ערבוב החומרים. גלישת הדאון בתנועות סיבוביות אל מנחת מצדה, היא איטית ונשלטת. מאריכה את ההנאה ומושכת אותה דקה ועוד דקה ועוד אחת וכל זה קורה עם התודעה שעבור הטייס, הדאון הוא כמו מכונית וכך הוא שולט בו. ברגע הזה נעלם הפחד ונשאר האושר.
העדר מנוע, מחייב את הטייס לחפש חלופות עליה. כאלה נמצאות כאשר נראים עמודי חול נעים עם הרוח. המטיס יודע, כי תנועה בסביבתם תוכל להעלות אותו עוד לגובה ולשוב לגלוש מרחק נוסף, רב וארוך ובהתקרבו אל עמוד כזה מסתובב כלי הטיס ועולה ביחד עם חלקי האבק, החול והאוויר החם הנע למעלה.
כך גם עם הגיע כלי הטיס השקט והקל אל הקרקע. באצילות, כמו חסידה הנוחתת במסילתה באדמה, גולש הדאון אל המנחת, מניח את גלגליו על המסלול, עוצר מטיל כנפו האחת על הארץ. כאן חוזרת המציאות באחת, כשהטייס ישאל: "נו? איך היה?". איך היה? רק אחרי שעות ארוכות אפשר לעכל באמת את החוויה ולהעניק תעודת זכות של הצטרפות אל הזוכים להיות בדרך הנשר בשמים.
