היום הכי מרגש בטרק הוא גם היום הכי קשה מבחינת מאמץ גופני וגם היום הכי ארוך מבחינת שעות הליכה, האמת שאת היום הזה אתה בעצם מתחיל בלילה שלפני, מנסים להרדם בשעה מוקדמת אך בגלל הגובה הרב שאתם נמצאים בו (4500 מטר), הגוף לא רגיל ולא הסתגל ויש תחושה של חוסר מנוחה, כאב ראש קל או סחרחורת, למעשה כל אחד מאיתנו חווה את השינוי הקיצוני בגובה באופן אחר, אבל כולנו התעוררנו בהתרגשות בשעה 4 לפנות בוקר כדי להתארגן ולצאת לדרך בשעה 5 בבוקר לאחר שארזנו את כל הציוד שלנו והכנו את התרמילים לפורטרים, אכלנו משהו קל ושתינו תה חם וכמובן שלקחנו איתנו גם תה חם בתרמוסים , התלבשנו הכי חם שאפשר ב 4 שכבות של ביגוד עליון, שמנו פנסי ראש על הראש, ויצאנו אל הלילה השחור.
כדי שתבינו את האוירה היוצאת דופן של היציאה ליום הכי משמעותי בטרק, הטמפרטורה בשעה 4 בבוקר במחנה Throng Pedi שהתרגום שלו לעברית הוא "התחתית של ההר" היא כ 2 עד 3 מעלות צלסיוס, המחנה נמצא על צלעו של המדרון, כשבקצה העליון שלו נמצא המחנה הכי גבוה בטרק, High camp בגובה של 5000 מטר.
העליה למחנה הבא תלולה מאוד ואנחנו הולכים בזיג-זג ארוך, מאירים קדימה בחושך את הדרך כדי לא למעוד, כשמביטים למעלה או למטה אפשר להבחין בעשרות פנסים של מטיילים שמטפסים ביחד את אותה דרך אל המחנה הבא.
לקראת הזריחה בשעה 6 אנחנו מגיעים אל המחנה, ניתן להבחין בנטיפי קרח שקפאו בעודם מטפטפים מן הסלע, המים הזורמים על גבי האבנים קפאו ואתה מבין שאתה למעשה נמצא בסביבה של 0 מעלות צלסיוס, עוצרים לכמה דקות בבית התה ולוקחים לגימה מן התה החם שמילאנו בתרמוסים. משם ממשיכים הלאה, הנוף נפתח וכבר רואים את הגבעות והרכסים של הרכס, נשארו עוד כ 400 מטר טיפוס, אך כמו שתגלו בהמשך, מעל 5000 מטר גובה אלו ה 400 מטרים הכי קשים שהלכתם אי פעם בחייכם, כל מטר הליכה מרגיש כמו 2 מטר במציאות, כל מדרגה בעליה מרגישה כמו 3 מדרגות במציאות. אתה מנסה לנשום עמוק יותר אך מרגיש שלא נכנס מספיק אויר כמו שאתה רגיל וכל מה שנשאר לך זה לדחוף את עצמך בעליה בנסיון לשמור על קצב אחיד בזמן שכל הגוף מכווץ מהקור, הרוח הקפואה מצליפה בפנים ואתה מבין שלא התלבשת מספיק חם והג'קט סופט-של שקנית בארץ ממש לא מזיז לרוח בטמפרטורה של 0 מעלות, מאוד הצטערתי שלא קניתי מעיל יותר חם ולכן מה שנשאר זה להמשיך ללכת בקצב כדי לגרום לגוף להתחמם קצת מהמאמץ ואולי למצוא נקודת מנוחה עם קרני שמש להתחמם.
הצעירים פתחו מרחק ממני ואני השתרכתי מאחור עם המדריך, הולכים בקצב איטי אך אחיד, מידי פעם עוצר להסדיר את הנשימה וממשיך לטפס. השביל קצת יותר קל וכבר הרבה פחות תלול ממקודם, מסביב השלג עוטף את ההרים, הסערה שליוותה אותנו כשחיכינו ב Manang למעשה כיסתה את כל האזור במעטה שלג קטיפתי משגע, ויחד עם השמש שעלתה ללא עננים בשמיים, כל השטח נראה כמו סדין ענק לבן שנפרש על הגבעות עד לאן שהעין יכולה לראות.
בהמשך העליה חוצים גשר קצר וזו עוד הזדמנות לעצירה קלה, משם מטפסים לאורך מדרון תלול שלא מעט אבנים מידרדרות ממנו וחוצות את השביל בתעופה, חובה לחצות בזהירות, האזור כולו מאופיין בקרח שקפא בלילה ומפשיר בהמשך היום, הקרח המפשיר גורם לאבנים להשתחרר ולהדרדר במורד לכיוון המטיילים, רצוי להזהר ולשים לב לכל צרה שעלולה לבוא, לא יהיה נעים להיפצע בשלב הזה בטיול, שלא לדבר על חילוץ שיגיע רק באמצעות מסוק.
לקראת אמצע הדרך תמצאו בית תה קטן, חלק מהאנשים יחליטו לשבת ולנוח מעט, אני הודעתי לצעירים שאנחנו ממשיכים ללא עצירה כדי להגיע כמה שיותר מוקדם לפס, בשלב הזה אנחנו כבר אחרי 3 שעות טיפוס והפס מרגיש קרוב מאי פעם. הנוף משגע ואנחנו לא מפסיקים לעשות תמונות, זה כמובן עוד תירוץ לעשות הפסקה קלה לנשימה ולשתיה חמה.
לקראת השעה 10 בבוקר, אפשר לזהות באחד הסיבובים את עמוד השלג האחרון וממנו עליונת קצרה ואת בית התה של הפס ושם תמצאו את השלט הענק שמבשר לכם שעשיתם את זה והגעתם ל Throng la בגובה 5416 מטרים!
השמחה גדולה וזה הזמן לעשות תמונות בפוזות עם דגל או בלי ולפתוח את החטיף ששמרתם כל הדרך מישראל, תחושת אושר מציפה אתכם ואתם מבינים שעשיתם את הבלתי יאמן, בגיל 48 להקיף את האנאפורנה.
הקליימקס חמקן, כי אמנם הגעתם לפס המיוחל אך בסופו של דבר מדובר בבקתה קטנה עם מוכר מקומי שיציע לכם בקבוק מים או כוס תה ב 5 דולר, שלט ענק אייקוני ועשרות מטיילים שמגיעים כל כמה דקות, עושים תמונות ומריעים אחד לשני וכמה דקות אחרי כן, אורזים שוב את הכל ומתחילים את הירידה לצד השני. אז זהו הגיע הזמן לקפל את עצמכם ולזוז הלאה.
אם עד עכשיו היה לכם קשה, עכשיו הופך להיות קשה מסוג אחר, הירידה בתחילה מתונה ועדיין מכוסה שלג, הולכים בזהירות ומשתדלים לשמור על הנתיב, במהרה השמש עושה את העבודה והקרקע כבר ללא שלג כבר חם מידי ללכת עם כל כך הרבה שכבות, עוצרים "לקלף" שכבות ביגוד וממשיכים, מרחוק ניתן לראות קבוצת בתים עם גגות צבעוניים, לשם אנחנו צריכים להגיע, השביל הופך יותר ויותר תלול ועתיר באבנים ודרדרת, ולכן יש לצעוד בזהירות, כל צעד חשוב ויהיה חבל לנקוע קרסול דווקא ביום האחרון של החלק הרגלי, לאחר כ 4 שעות ירידה מגיעים אל מתחם המסעדות, הגוף כבר עייף ושרירי הארבע-ראשי ברגליים צועקים הצילו, אפילו המים כבר אזלו. מזל שאפשר קצת לשבת ולנוח, לאכול משהו חם ולהוריד נעליים.
אחרי מנוחה קלה ממשיכים לצעוד בזהירות, השרירים כבר תפוסים וכל הגוף כואב, לאחר הליכה של כשעה וחצי נוספים מגיעים אל הכפר Muktinath, כפר מיוחד ובראשו מקדש הינדי, אנחנו עוברים דרך המקדש ועושים תמונות, עדיין לא מאמינים שעשינו את זה.
משם יורדים בזהירות גרם מדרגות ארוך של כ 300 מדרגות, כל מדרגה היא סבל ובסופה של הירידה אתה כבר יכול להריח את הגסט-האוס המתקרב. התאכסנו במקום בשם בוב-מארלי גסט-האוס, מקום מדהים בעל מספר קומות ובקומת הקרקע תנור עצים גדול, תפריט טעים מאוד ובעיקר מקלחות חמות ומפנקות. לפני האוכל שלחנו את הצעיר והמדריך לרכוש כרטיסי נסיעה לאוטובוס של מחר.
התקלחנו, אכלנו, ישבנו קצת ליד התנור, עשינו שיחות עם הבית והתעלפנו במיטות, עייפים אך מאושרים.
בסך הכל הלכנו היום כ 13 ק"מ, יום לא ארוך מבחינת מרחק אך בהתחשב בגובה, זה הרגיש כמו 25 ק"מ, 900 מטרים בעליה ועוד 1600 מטרים בירידה. את הלילה עושים ב Muktinath בגובה של 3800 מטר, כבר לא צריך לקחת גלולות נגד מחלת גבהים, יש תחושה של סוף הולך וקרב, עוד יומיים ואנחנו בפוקרה.
עשיתם את זה ! טיפסתם ועברתם את הפס הכי גבוה בנפאל ! אתם יכולים להיות גאים בעצמכם !
