האם המטרה היא להגיע או שהדרך היא המטרה? לא אכנס לשאלה פילוסופית מרובדת משמעויות זו, רק אומר שבטרק הזה שתי המטרות הושגו במלואן ולא ניתן, מבחינתי, לחשוב על האחת מבלי לכלול את השנייה: לא היינו מגיעים למחנה הבסיס ללא הדרך, והדרך הייתה מאבדת מקסמה אילולא הצלחנו להגיע למחנה הבסיס.
כשהגענו למחנה הבסיס החדווה, ההתרגשות, תחושת הניצחון האישית והרגשת ההתעלות מהתגברות על הקשיים היתה עבורי עצומה. זה חידד לי כמה חששות היו לי לפני שיצאתי לדרך ובמהלכה, חששות פרטיים הקשורים למצבי הפיזי (לא ספורטאית, סובלת מלחץ דם גבוה, עודף משקל...) אך גם חששות מהאפשרויות הרבות במהלך הדרך – ליפול ולעקם את הקרסול, לסבול ממחלת גובה (כפי שקרה לאחד הסבלים שלנו) או סתם ללקות בקלקול קיבה נוראי – כל אפשרות כזו הייתה גורמת לנו לשינוי מסלול.
מזג האוויר בבוקר לא האיר לנו פנים, או לפחות כך נהוג לחשוב. זו בדרך כלל אחת השאלות הראשונות שנשאלנו בדרך למטה: איך היה מזג האוויר? בהיר? ראיתם את ההרים?
ובכן, ראינו, ראינו את כל ההרים, רק לא ראינו את כולם יחד, וזה היה שיעור. הטבע חשף את עצמו במשורה, טפח פה וטפחיים שם, מתעתע, ולא ניתן היה לצפות מראש מה יתגלה בהמשך וכמה.
היה בזה יופי נדיר בעיני. ונדמה היה שאילו הכל היה גלוי, משהו ממעטה המסתורין, ההוד וההדר של ההרים היה נפגם. אז רגע אחד היה כך:
באחת השיחות שניהלנו בדרך חזרה, אמרה לי רונית שאילו מסיבה כל שהיא, לא היה מתאפשר לנו להגיע למחנה הבסיס, היא הייתה מקבלת את רוע הגזירה בשלווה. אני הרגשתי שחלומי מתגשם למרות שלא חלמתי באופן מובהק וברור את חלום הפסגה בשנים האחרונות, אבל איכשהו האתגר הזה קנה לו שביתה בלבי והרגשתי כאילו טיפחתי אותו שנים רבות באופן בלתי מודע.
הבנתי גם את ההתמכרות שבטרק. את חוזרת, נחה יומיים, ויודעת שאילו יציעו לך לצאת שוב למסע כזה, ייקח לך דקות להחליט להצטרף. נדבקתי בחיידק. אני, עם ברכיי הדואבות, שגרמו לי לדמעות בבוקר האחרון של הטרק, לא אהסס (אולי בכל זאת אקנה מחזקי בירכיים לפני המסע הבא).
לחיי הטרקים הבאים!
