זה סיפור על סעודת ערב שבת שלעולם לא תחזור.
היה יום שישי.
"הולכים לדוג פיראניות", אמר המדריך "נתראה עוד מעט בסירה".
על הפיראניות הטורפות עם השיניים החדות קראתי מאז שהייתי ילד. תמיד התמונה המאיימת שלהן עם השינים החדות - הפחידה אותי.
ועכשיו לדוג אותן?!
בסירה המתינו לנו החכות; ענפים עם חוט דייג, קרס ומשקולת - משהו שמאלתרים בדקה וחצי.
"זה חכה זה?!" - חשבתי לעצמי בזלזול.
זכרתי את הניסיון הכושל האחרון שלי לדוג עם החכה המשוכללת של אחי - וחשבתי שאין מצב שנצליח לדוג עם המקלות האלה - משהו, חוץ מעלים.
אבל עוד כמה שעות שבת ויוסף-מוקיר-שבת לא נמצא באיזור להביא לנו דג מהשוק ואם רוצים סעודת שבת - צריך לעשות מעשה.
שטנו במעלה הנהר כחצי שעה ונכנסנו לסבך עצים במים על הגדה הנגדית. "סבך עצים" זו בעצם הגדרה יפה לעצים רבים שמסתירים את השמים וממשיכים לגדול גם כשמתחתם יש מים בעומק של כמה מטרים ולא אדמה.
נהג הסירה עצר את הסירה והחכות חולקו.
קיבלנו קורס מזורז בדייג . "שמים על הקרס חתיכת בשר" המדריך הסביר (ולא חתיכת פיתה כפי שחשבתי, בטעות), ואז נעץ לנו בקצה החכות פתיונות.
השלכנו את החכות למים והמתנו.
בחכות אצלנו היה רגוע ושום דבר לא זז כשהמדריך הניף את החכה, כל כמה דקות, עם פיראניה טריה, מפרפרת בעוז.
בשלב מסויים נמאס לנו לחכות שהדגים יעלו לבד והתחלנו לחקות אותו - מכים בראש החכה במים, מלמעלה למטה ומימין לשמאל, ונותנים לעצמנו הרגשה שאנחנו באמת-דייגים.
וזה עבד - לא יודע אם בגלל החבטות, הזמן שחלף או בגלל שהפיראניות חשבו שבכל זאת לא יפה להשיב את פנינו ריקם, אחרי שהגענו כל כך מרחוק... - אבל בסוף החכות שלנו שלו מהמים השחורים פיראניות-כשרות-למהדרין אותן העברנו למדריך והוא דאג לשפד אותן אחת לייד השניה כדי למסור לטבחית כשנשוב.
כמה שעות אחר כך, לאחר שעשינו קידוש על שפת הבריכה-הקטנה בחוץ, התישבנו לסעודת שבת מפוארת עם דגי פיראניה מטוגנים וטעימים עם אורז לבן ושעועית. תענוג אמיתי.
זו היתה סעודת שבת מהטעימות שאכלנו...
יום אחר כך גילינו שבגלל כל הטיסות איבדנו מושג של זמן, ושבעצם את סעודת השבת אכלנו, בכלל, ביום חמישי בערב, אבל זה באמת כבר סיפור אחר...
