אני יודע. התחלתי את הדיווח ביום הראשון עם לא מעט תלונות.
ולא, לא ירד עוד שלג מאז.
אבל עדיין איזה יום מדהים היה היום!
במקרה של ארז׳נטייר, זה אמר שמיים בהירים, טמפרטורה אידיאלית של כמה מעלות בודדות מתחת לאפס, ואפס תורים בכל מקום, וחווית הגלישה שאספר בהמשך.
אפילו ברכבל הגרנד מונטטס המפורסם, או גרנד מונטה בהגיה יותר נכונה לא היה שום תור.
בימים כתיקונם ההמתנה הממוצעת היא 50 דקות, או שנרשמים מראש לעליה אחת ביום.
אני עליתי פעמיים, בשני המקרים בהליכה מקוצרת ללא סרפנטינה, ישר לרכבל.
כך היה גם אתמול.
למעלה אין שלג עמוק אבל כן יש שלג שהסקי נאחז בו, והנופים שאין בשום מקום אחר בעולם.
היו לי תכניות לבלות רק את הבוקר בארז׳נטייר ובצהריים לעבור באוטובוס לפלז׳ר בעל המפנה הדרומי שתוף השמש.
נסיון העבר מלמד שכל הר שמקבל הרבה שמש יהיה קפוא בבוקר אם לא יורד שלג טרי,
אבל אחרי קצת חימום מהשמש צריך להיות אידאלי בצהריים.
אולי מחר אוכיח את התאוריה הזו.
היום לא יכולתי לעזוב.
ביליתי אולי עשרים אחוז מהיום על הפיסטים. כל יתר הזמן ביליתי ביניהם, ואיזה בילוי מושלם.
אין פאודר, ואין מצב לפרי רייד נטול עכבות כמו שרואים בסרטי גלישה. מה שיש זה המון מוגולים, סלעים שמדי פעם מבצבצים, ענפים, שלג דחוס על ידי הרוח, לפעמים בצורה של גלי ים קפואים. נשמע לא משהו? תנאים אידיאלים לפריקים טכניים שמחפשים את המדרונות שאפשר לרדת בהן לאט, עם תכנון של כל סיבוב.
כן, לפעמים אני כזה.
היום הייתי כזה.
תקראו לזה מדיטציית גלישה. מיקוד נקודתי: כל החיים מתמקדים בכמה מטרים שלפניך ובתכנון המשך הדרך, מציאת היציאה הבטוחה ביותר מהוואדי בחזרה לפיסט כדי להתחבר לרכבל.
בצרפתית ובאנגלית של גולשי סקי קוראים לזה קולואר, ולהמון קולוארים היה חתום השם שלי היום. טוב, אולי בשאמוני לא קוראים למדרונות שאני ירדתי קולואר, כי כאן זו מילה שמורה לנקיקים בהר שיורדים עם גרזני קרח ביד כדי לעצור החלקות. לזה אני כבר לא אגיע בחיים האלה.
היום גם גיליתי את רכבל הטאבה בפעם הראשונה. חובבי סקי בקולורדו ויוטה ירגישו בבית. כסא ישן ואיטי בגובה יחסית נמוך שעולה רק 250 מטר, אבל מתחתיו המון שיפולי קרקע שמייצרים מן half pipes טבעיים, בתוך חורשות עצים. מגיעים אליו דרך מסלול שחור די קרחי מהבושרד. חשבתי לעלות בו רק פעם אחת בשביל לצאת מהאזור הזה של ההר, אבל כשראיתי את הוואדיות מלמעלה ירדתי עוד שלוש פעמים, בכל פעם בוואדי אחר.
כל היום הזה לא היה מתאפשר בכזאת קלות, ללא ה 87 Cham על רגליי. לא סתם הסקי הזה קיבל את השם של האתר. הוא נבנה בשלמות לתנאים שפגשתי. מאפשר קארבינג על הפיסט, תמרון סופר מהיר במוגולים ובמדרונות התלולים, וחותך את גלי השלג הקפואים כמו חמאה. לא משימות טריוויאליות והוא הצטיין בכולן היום.
אולי הסקי הזה לא מספיק שמן לגלישה בפאודר ללא תחתית, אבל חוץ מאנשים שגולשים עונה שלמה במערב ארה״ב וזוכים לכמה ימי קסם, מי באמת פוגש פאודר ללא תחתית באופן רגיל? אני התאהבתי. אם לא הייתי מתעצל לסחוב ציוד מהארץ הייתי קונה לי כזה.
למדתי גם להסתדר עם המגפיים הקשיחים שקיבלתי.
גם סוג של מדיטציה לבוקר - מדיטציית מגפיים.
אני נושם עמוק, סופר לאט עד שלוש, מסתכל על המגף במבט חודר, ואז בכל הכוח שולף את הלשונית למעלה והצידה כמו שהראה לי הבחור בחנות ומשחיל את הרגל פנימה באותו הזמן. לא משהו שהייתי רוצה שמישהו יצלם מהצד. אבל מהרגע שהרגליים בפנים הם מדהימים. אין אף נקודת לחץ, הרגל לא זזה מילימטר, והכי חשוב שכל מחשבה על תנועה עוברת ישר לסקי. את המגפיים האלה כנראה לא הייתי קונה אבל בכל זאת חוויה מרשימה.
בערב, בזכות תגובה שקיבלתי בפורום שציין שיש מסעדות מעולות בארז׳נטייר, החלטתי למצוא לי מסעדה טובה במקום עוד פיצה והמבורגר. אכן ביסטרו במלון דאהו סיפק את הסחורה עם ברווז מעולה. קינוח מוצלח ליום מוצלח.
