היום חשבנו ללכת בעקבות מדריך התיירים ולבקר באטרקציות באזור. שאלנו במלון על כפר האורגים עליו כתוב במדריך, נאמר לנו שהדרך לשם לא בסדר וקשה להגיע ולוקח הרבה זמן. ניסינו למצוא את מטע עצי הגומי ובית החרושת לייצור גומי. פנינו שמאלה אחרי הגשר, לאורך המקונג, נסענו רבע שעה בין חלקות חקלאיות שבכל אחת מהן עמד איש עם צינור כמו של כבאים, העביר אותו ממקום למקום וכך השקה את השדה. נסענו ונסענו, לא מצאנו שום דבר והדרך לא היתה משהו, אז הסתובבנו. חצינו חזרה את הגשר לכיוון העיר ופשוט נסענו לאורך המקונג, בכביש קטן וסלול שעצי איקליפטוס משני צדדיו וגם בתים על כלונסאות מאוד גבוהות וערימות חציר מוגבהות כי הם מוצפים בעונה הגשומה. כמו תמיד בשעה 11:00 בבוקר אפשר לראות תנועה ערה של תלמידים ותלמידות על אופניים, לבושים במכנסיים וחצאיות בצבע כחול וחולצות לבנות מכופתרות כאילו יום חג. בכל בית גינת ירק והרבה בננות ובצד השני, לא הצד שעל הגדה, שדות אורז רחבים. עצרנו כמה פעמים הסתובבנו ברגל בכפר קטן שכמובן כל הילדים הלכו אחרינו. עצרנו לשתות קפה בבוטק'ה לצד הדרך ליד שלט עם ספינת משא על המקונג, כדי לברר על מסע שכזה עם העגלה שלנו. ישבנו שם עם שלוש נשים ששיחקו עם נתנאל ונתנו לו את הפלאפונים שלהן והוא שם באוזן ואמר את גרסתו ל-הלו וכשניסו לקחת את המכשירים ממנו הוא צרח החצוף. כששמו לו מוזיקה במכשירים הוא נענע את עצמו לפי הקצב (מה שנקרא, רקד). כרגיל – הנסיעה בכביש קטן ויפיפה והמפגש עם האנשים היה מושלם עבורנו. כבר כתבתי על זה אבל זה פשוט מדהים אז אני חוזרת – המילים שאני יודעת בקמרית הם מספרים, כמה זה עולה, לאכול, בן שנה, ובן זכר. שתי האחרונות הן המילים השימושיות ביותר שלי. בכל מפגש שלי עם אנשים, לא משנה מה הם אומרים - אני אומרת בן שנה ו-בן, ואז הם מתחילים להעביר את המידע מאחד לשני, כל אדם שמצטרף להתקהלות מיד מקבל את המידע וזה לא מפסיק ואז אין שום צורך בשיחה נוספת. לפעמים שואלים אותי בתנועות אם אני מניקה ואני אומרת שכן. לפעמים כשאני מסתובבת בשוק המידע מועבר מדוכן לדוכן בהתאם למיקום בו אני נמצאת.
כשחזרנו מהטיול חלפנו על פני שוק שנמצא ממש בסמוך לשוק העירוני המקורה אבל נראה הרבה יותר עמוס וצבעוני ואליו נחזור מחר בבוקר.
מחר כנראה נמשיך בדרכנו, לעבר SanMonrom , עיר הבירה של מחוז מונדוקירי, ונעצור לחניית לילה בעיר בשם .snoul
