כל הדרכים מובילות לרומא...

הפוסט הזה הוא פחות "למטייל" - כולו סיפורים על אנשים וטיפ אחד לא תמצאו בו. ראו הוזהרתם!

התכנית המקורית היתה להישאר במזרח אירופה.
מה אכפת לי למצוא איזו משפחה יהודית בלקנית נחמדה בקרואטיה, מקדוניה, אפילו נרחיק לסלובניה, להתארח אצלם לחגים ולהמשיך לטייל בסביבה?
 אבל החיפוש היה מאתגר ולא פשוט בכלל. אם הייתי מטיילת עם עוד מישהו כנראה שהיינו מסתדרים -; מוצאים הוסטל מתאים ומתארחים רק לתפילות ולארוחות. אבל המחשבה על הצעדה לבד להוסטל, שאין בו עוד יהודים, שאין בו חג ולא אווירת חג, ואפילו אירוח לארוחות נראה בעייתי -; כל העניין לא נראה לי דרך אטרקטיבית לבלות את ראש השנה ובטח שלא את יום כיפור. לחגוג שבת בהוסטל ולהסביר אותה לאנשים שמסביב ולשתף אותם זה דבר אחד. את זה כבר למדתי לעשות ואני באמת נהנית ככה. לחגוג ככה את ראש השנה זה כבר עניין אחר לגמרי, ולך תסביר לאנשים שלא מכירים את יום כיפור...

הפעלתי את כל הקשרים שלי בכל הכיוונים כדי למצוא משפחה מארחת אי שם באירופה. הייתי מוכנה ללכת לאן שהחיפוש יוביל אותי.
 כמו עם שבת, אמרתי שאני עושה את כל שביכולתי כדי לחגוג את החג כהלכה ועכשיו החג צריך לבוא לקראתי. בדיוק כך היה -; ואפילו לא רחוק.

נלך כמה צעדים אחורה.

ביום ראשון מולי, המארחת שלי, המתנדבת של חילות השלום, הנפלאה והנהדרת, נסעה לכנס בטיראנה ומשם לבלות את החגים באנגליה והשאירה אותי מופקדת על הבית שלה ועל אירוח שני גולשי הספות שהגיעו: ג'ובאני ואליסה. אליסה אלבנית. היא נולדה בכפר קטן ליד ולורה, שאת שמו שכחתי. כשהיתה ילדה ההורים שלה התגרשו וכמו שמקובל במדינות מוסלמיות -; היא ואחותה נשארו עם האבא. אמא נשארה בסביבה עד שיום אחד היא ניסתה לברוח עם הבנות ולחצות את הים לאיטליה. הבריחה היתה חצי-מוצלחת. אמא והאחות הצליחו לעלות למעבורת, אליסה נשארה על הרציף. שנה מאוחר יותר היא התחתנה בשידוך עם גבר בן 38. היא היתה אז בת 14. אחרי שנה לא קלה היא ברחה ממנו, הגיעה לאיטליה, לאמא, ואיכשהו הצליחה לצאת מהנישואין. בגיל 18 היא התחתנה שוב, הפעם מאהבה, בגיל 19 נולדה בתה הבכורה ובגיל 20 היא התגרשה מבעלה, שהיה שיכור ולא מוצלח במיוחד. בת 24 היא נסעה עם חברות לסופשבוע בחוף הים ופגשה את ג'ובאני.

ג'ובאני הוא שוטר, בוגר האקדמיה. הוא גדל בכפר בצפון איטליה ולמרות שהוא כבר 6 שנים ברומא הוא עדיין מרגיש בן כפר. הוא מסודר ונקי ופשוט וחרוץ ומאוד אוהב את אמא שלו ובעיקר -; טוב לב. אחר מרוב הגברים שיצא לה להכיר. הוא התאהב בה מהרגע הראשון באותה שבת בים וחיזר אחריה בהתלהבות. היא ניסתה להתחמק ממנו -; "גרושה מתוסבכת עם ילדה, הוא לא יודע למה הוא נכנס...". אבל הוא התמיד ונשאר ועכשיו הם כבר שנה ביחד. הוא מדבר על חתונה, אבל היא -; ממש לא בוער לה. לשניהם יש דם חם -; הם רבים בערך פעם ביומיים, צועקים הרבה, לפעמים היא זורקת דברים. הוא אומר שבשנה האחרונה כבר פעמיים הוא קנה סט צלחות חדש בגלל הריבים האלה, ונראה לו שבסיבוב הבא הוא יעבור לפלסטיק. הם משלימים באותה קלות ודי מהר. יש להם מן בטחון כזה, אחד בשני, ככה זה נראה.

עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא חוזרת לאלבניה מאז הבריחה. היא יצרה קשר עם אבא שלה לפני כמה חודשים, התחילה להתכתב איתו, דיברה איתו בטלפון. עכשיו היא באה לבקר והביאה את ג'ובאני, שיראה איפה היא גדלה ומאיפה היא באה. הם מתארחים אצל מולי (שזה קצת אצלי, כי מולי לא כאן) ומבקרים בכפר אצל אבא, אצל הסבתא שלה, קוטפים אפרסקים מהעץ שהיא טיפסה עליו בילדותה. הכל מאוד רגיש וספוג זכרונות. לא פלא שהם רבים. בערב הראשון לא ידעתי איך לאכול את זה אז יצאתי להסתובב. בבוקר הם עדיין היו קצת ברוגז, אז היא הזמינה אותי לחוף הסודי -; החוף שאליו היא ואחותה תמיד היו הולכות. הוא נמצא ליד חוף קלאיה, חצי שעה נסיעה מוולורה ואין לו שם. יורדים מהאוטובוס קצת אחרי קלאיה, מדלגים מעל הגדר ואז קופצים מבטונדה אחת לשניה ומהאחרונה על סלע ענק, שממנו יורדים ממש בזהירות (אני) או פשוט קופצים (אליסה) ומגיעים לחוף הסודי -; יפה להפליא, כולו סלעים וצוקים. היה יום נהדר בים, שחינו וקפצנו, ניסינו קצת לדבר אבל לא באמת הצלחנו (אליסה מדברת שיפ ואיטלקית, אני לא).

 כשחזרנו ג'ובאני חיכה לנו בבית עם זר פרחים גדול, כולו לבוש חגיגי ומוכן לארוחת ערב אצל אבא של אליסה (על זה היה הויכוח לילה קודם). היא כבר מזמן הפסיקה לכעוס עליו וכל כך שמחה לראות אותו ככה! למחרת הלכנו שלושתנו יחד חזרה לחוף, הפעם יכולנו לדבר יותר, כשג'ובאני מדלג בין אנגלית ואיטלקית בחופשיות, וגם הבאנו שנורקלים וחיפשנו מפלצות ים.

 ככה העברנו שבוע בכיף.

 הגיע הזמן להחליט מה עושים. נראה שאיטליה היא המקום הכי קרוב שיש בו קהילה יהודית שאפשר לבנות עליה. אבל עדיין לא ידעתי איך זה יסתדר. כשסיפרתי להם על זה הם מיד אמרו "בואי אלינו! אנחנו ניקח אותך איתנו הביתה!". ואז חברה שלחה לי מייל ובו הכרטיס שהיא קנתה בספונטניות לא אופיינית בכלל כדי לפגוש אותי ברומא יום אחרי ראש השנה... נראה שהכל מכוון לשם. רומא היא מקוֹם לא רע בכלל להגיע אליו.

ככה יצאתי לדרך -; בטרמפ הכי מדוגם שיש, באוטו של ג'ובאני מפתח הבית של מולי ועד פתח הבית שלו ברומא.

 למחרת נשאלתי "למה כל כך חשוב לך למצוא מארחים יהודיים? תישארי איתנו, סעי ברכבת לבית הכנסת ותחזרי לפה אחר כך". לא נכנסתי לעניין שמירת החג, אבל אמרתי לו -; "אתה נוצרי. תנסה לתאר לך מצב שבו אתה נמצא בחג המולד במדינה שלא רק שאף אחד לא חוגג את חג המולד, אף אחד אפילו לא יודע שחג המולד עכשיו! לא היית רוצה למצוא איזה איטלקי לחגוג איתו ביחד?". כנראה שההסבר היה ממש טוב, כיוון שהוא ואליסה מייד התחילו להרים טלפונים ולבדוק לגבי אנשים שהם מכירים ולנסות למצוא מקוֹם לינה במחיר סביר. בסוף הגיע הפתרון -; דאוס אקס מאכינה. יומיים לפני ערב החג כתבה מנהלת הסוכנות היהודית לאמא שלי: "שמעתי שהבת שלך ברומא ומחפשת משפחה לחגוג איתה את ראש השנה. אין לי תכניות מיוחדות לחג, אבל אם היא רוצה היא ממש מוזמנת". בחיוך ובחיבוק ענקי נפרדתי מג'ובאני ואליסה, ונסעתי לפגוש את רינה -; אישה גדולה מהחיים. הכל, הכל לטובה.